אז ככה פשוט השתתקתי

אז ככה פשוט השתתקתי
18/06/2008 02:01:02

אז ככה פשוט השתתקתי. 
יום אחד אחרי כל העצב הנורא הזה, פשוט סתמתי את הפה.
הפוסטים על יום השואה היו האחרונים שלי. 
בעצם אין לי מה להגיד עוד. 
כלומר יש לי, כמובן, אבל אין לי אנרגיה יותר.
אני מרגיש לא מובן. מטיף בשער כמו ירמיהו בשעתו. ואין מבין. 
ואפילו כמה שהסכימו עמי  הסתתמו והלכו להם.
זה לא שאני חוזר בי ממה שאמרתי.
להיפך
אני מסכים עם כל מילה.
אבל כמה אפשר לריב עם כל העולם, כמה?
אני מסכים עם כל מה שאמרתי. יותר מזה. יש לי עוד הרבה מה לומר.
אבל
אני עומד כאן מול דף הבלוג ואין לי מה להגיד לכם. 
אז לילה טוב.

את הטקסט הכתוב לעיל כתבתי לפני כמה ימים. קראו אותו שבעה אנשים. מתוכם שתי כניסות היו שלי. בכניסה האחרונה הקפאתי את הטקסט. הרגשתי שהוא מתבכיין.
אפילו לסיגלית לא סיפרתי שהוא נכתב.
סיפרתי לה לפני שעתיים. היא עוד לא קראה. היא הספיקה להגיד שזה מעניין שפוסט שנקרא: "אז ככה פשוט השתתקתי" הושתק סופית על ידי אחרי שבע כניסות.
המילים שלה מהדהדות. כבר שעתיים.
אני מרגיש שההשתתקות שלי היתה סוג של כעס ותסכול. רציתי להיות מובן. לא מובן מאליו. אבל ברור. הרגשתי בנעלי הבית שלי. ופתאם מצאתי את עצמי לא מובן. יותר מזה, אנשים כעסו, נפגעו, כתבו גם למייל שלי והביעו את עמדתם. היה אחד שאפילו שלח אותי ואת משפחתי לגיהנום, פחות או יותר. והוא כנראה אפילו היה תלמיד שלי או משהו.
חוויה קשה.
אבל מי אמר שצריך שיאהבו אותי כל הזמן. אני הרי פרובוקטור לא קטן, מרשה לעצמי להתחמם ולהתעצבן על כל אחד שאומר משהו שמביא לי ת"סעיף. נסו למשל להגיד משהו סטריאוטיפי שלילי לידי על אתיופים, ערבים, מזרחיים, רוסים, נשים ועוד. וואי איזו שטיפה תקבלו. אז מה לא מגיעה לי קצת שטיפה גם. כנראה שעברתי כמה קווים אדומים. לא אצלי. אצלכם, קוראי. ואז הרגשתי שזה לא שווה כלום יותר. שאם לא מבינים אותי, אז אין בשביל מה לכתוב יותר. השתתקתי. נדמתי. 
כל הכבוד, מה אני אגיד. וואלה, להשתיק אותי לא קל. 
והנה אני כאן שוב. כבר חודש וחצי עבר מאז הפוסט האחרון שלי – יום השואה הערות לחידוד. פוסט שהצליח לעצבן את כל מעוצבני אפילו יותר מזה שלא ניסה לחדד ולהסביר. 
הרגשתי פתאום מוזר. מה אני עכשיו אכתוב לכם פוסטים פוצי מוצי על אימרי המתוק שכבר חגג ארבעה חודשים? הוא מתוק ואני לא רווה מלהביט בו ולהצחיק אותו ולשמוע אותו מוציא קולות מפיו הקטן והמצויר. זה נראה לי אסקפיסטי. 
הפוסט על יום השואה הוא אקוטי. 
אתם חייבים להבין אותו. 
לא, אתם לא חייבים. 
אני חייב שתבינו אותו. 
אני חייב שתבינו אותי. 

ותעשו לי טובה. אל תגיבו. אין לי כוח לזה יותר. אני מכריז בזאת שלא אגיב על שום תגובה בעניין יום השואה.
הפוסט הבא שלי יהיה על חיי המין של הפרחים