מילים, תמונות ומנגינות שירת רחוב
ביני לבין יודית שחר היה דיון קצר בפוסט הקודם שלה שעסק בהפגנת הפועלים בכיכר. הוא די הרגיז אותי ורציתי להבהיר כמה דברים.
מאז שאני זוכרת את עצמי, האמנתי שאני יכולה לשנות את העולם. יכול להיות שעם השנים התפוגגה אמונתי, יכול להיות שליקטתי שדות של ציניות ויכול להיות שפשוט השתנתי בהתאם למציאות.
אני אמנם צעירה, ומה לעזעזל אני יודעת, אבל מהמדינה הזאת התייאשתי כבר מזמן. פעם חשבתי שהפיתרון הכי טוב הוא פשוט לעוף מפה, עד שפגשתי את בעלי והכול השתנה.
אתם יכולים להגיד שאני עדיין פספוסית קטנה שלא יצא לה לחוות יותר מדי את החיים. אבל אני רואה את החיים בצורה קצת שונה. דווקא בגלל שיש בי את רוח הלחימה לנסות לשנות ולהפוך את העולם למקום טוב יותר-אני סובלת. אני לוקחת את הכול קשה מדי ובגלל חוסר האונים שהתפתח בי במשך השנים לנסות ולשנות דברים בלי היכולת באמת להשפיע, אני מרגישה כי אני אולי לא כל כך מתאימה לעולם הזה.
אז כן, זה נשמע קצת דכאוני ושחור, אבל זאת אני. התייאשתי.
התייאשתי מכך שקרעתי את התחת בכל מיני עבודות שחורות ללא היכולת להרוויח כסף אמיתי ולהתפרנס בכבוד.
התייאשתי מכך ששנים הופעתי ללא הפסקה בעבור שום תגמול כספי.
התייאשתי מכך שבחצי השנה האחרונה אני ללא עבודה מכניסה בגלל מצבי הבריאותי.
התייאשתי מכך שמצבי הבריאותי לא משתפר ושמיטב כספי הולך על כל מיני טיפולים מייאשים שהביטוח שלי לא מכסה.
התייאשתי מכך שלקראת גיל שלושים אין לי חיסכון, אלא רק חובות. וזה לא שהייתי עצלה, להפך.
התייאשתי מכך שהממשלה שלי לא שמה זין עליי ועל השכבות החלשות.
התייאשתי מכך שהרשויות המקומיות לא יורקות לכיוון שלי, אלא רק מנסות לסחוט ממני עוד ועוד כספים.
התייאשתי מכך שפנסיה כנראה לא תהיה לי וגם לא עבודה "יציבה וקבועה" – בגלל שזה לא מי שאני באמת.
התייאשתי מכך שהשכלה טובה היא רק לעשירים, לא לי. גם אם יש לי רצון עז להתפתח וללמוד.
התייאשתי מכך שבגיל 25 הרווחתי 18 שקל לשעה ממררת.
התייאשתי מכך שהיום, בגיל 27, אני לא מרוויחה הרבה יותר.
התייאשתי מכך שאשת רוח אני כבר לא אהיה, אם לא אתחיל לחשוב על החומר.
התייאשתי מכך שעם כל הרצון שלי לשנות את העולם, בסוף שכנעתי את עצמי שזה פשוט לא עובד.
התייאשתי מכך שאכזבתי את עצמי.
מצטערת אם אכזבתי מישהו אחר.
שירי
שירי, לפני שאגיב, האם את יכולה גם לעשות רשימה של ההצלחות שלך?
בוודאי שאני יכולה. יותר הצלחות אישיות שלי, עמידה ביעדים. פחות הצלחות של פרסים, מעמדים ותארים.
כן, ברשימה הזאת – כל הצלחה שהיא. כולל בן הזוג שסיפרת עליו 🙂
את מוכנה להכין אותה?
אני מוכנה להכין אותה. לעצמי. היא מאוד אישית. יותר מרשימת הכישלונות שלי…
קדימה…:)
הכשלת אותי. הרבה יותר קל לי להכין את הרשימה הזאת מאשר את השנייה…
שירי, איך אני יכול להכשיל אותך בזה? רק את יכולה.
פשוט שבי עם דף או על הצג, והכיני, לא?
או לחליפין, הוסיפי פה "התייאשתי מלהצליח לשבת לכתוב את רשימת ההצלחות שלי"…
שירי, חומר למחשבה: הישגים (בכל תחום, חומרי, רגשי, חברתי, יצירתי, רוחני וכו") הם הסיבה היחידה לתחושת שמחה של בני אדם.
את מוזמנת להעמיק בחשיבה על זה אתי ב"איזה אושר!" –
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2425&blogID=182
שירי, התהליכים הרבה יותר חשובים מפרסים.
שירי , אין לי פנסיה עבודה קבועה וכל האמור ואני בת..יותר ממך וכן למדתי עם 3 ילדים וזה לא עזר לי.ואני כותבתלך ממחשב משנות תיכו ויכולה למנות לך רשימת כשלונות שתתפלצי ממש.
אבל ישועת השם כהרף עין , כלום לא וודאי.
ב"ה את לא חולה סופנית, זה מבאס להיות חלשה , אבל תבריאי , את לא סובלת במוחך. את לא.. פרופרציות!
יש תקופות כאלה של יאוש מי כמוני יודעת, אבל תדעי שפנס אחד קטן מאיר הכל באור שונה.
ובהרבה סבלנות , תמצאי אותו.
אמיר ,אהבתי את מה שכתבת לה.
תודה אביטל.
אני כמובן משתדלת לקחת הכל בפרופורציות. הרי תמיד יש יותר גרוע.
גם ההצלחות שלי הן בפרופורציות. ההצלחה שלי בשבילי היא כלום בעבור מישהו שקורא את קורות החיים שלי.
תודה על החיזוקים בכל מקרה.
שירי
אני מציאה לך ללמוד חסידות, לא בגלל חזרה בתשובה , אלא באמת בקטע של לחשוב מעל למציאות .
את יותר מידי תקועה במה אומרים ומזה לא תגיעי לכלום.
בלחשוב מעל המציאות , לא רואים הצלחות או כשלונות בכלל, הכל זה הצלחה.
לי זה שינה את החיים.
הבעיה היא לא השגייך בגיל עשרים פלוס, אלא צורת החשיבה שלך שמוכתב ממה ההוא וההוא דורשים. כשאת משתנה , גםם הם משתנים.
וגם אם לא את מגלה בתוכך פתאום סבלנות, שהיא מתנת עולם.
בדיוק קראתי פוסט שלך באתר אחר על למה חזרת בתשובה. מאוד אהבתי את מה שכתבת שם.
אני לגמרי מסכימה איתך. אני תקועה איפשהו ואני עובדת על זה. לא בחסידות, אלא בצורות שונות שמתאימות לי. אני ודת לא ממש מסתדרים. לא יודעת למה. אבל אולי עם הזמן אפתח גם לזה.
בכלל לא בדת, אלא בלא לחשוב שמה שאומרים יכול לנגוע בך.
נראה לי שאת לא מספיק חיה את עצמך.
כי עצמך זה המון.
את חיה דעות, אמונות ומאויים שתולים.זה נקרה מציאות . להיות בנאדם " מציאותי".
כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ
פתגם יפה. לא הבנתי אם הוא בהקשר של מה שכתב אמיר או מה שאני כתבתי. בכל מקרה, הוא גרם לי להרהר קצת…
אין לי ארץ אחרת:
כאחת שגדלה על מלחמת ששת הימים ותפארת מדשינת ישראל ובת להורים שנעקרו מביתם והובאו לארץ לתנאים קשים (גם לאשכנזים העולים וגם לספרדים) וגם אחרי התפכחות שלי וגם בעקבות כל הדברים הלא טובים שקורים פה : אני מסרבת להתייאש.
אני מגדלת פה את ילדיי (כמו בשיר: פה נולדתי פה נולדו לי ילדי כאן בניתי את ביתי בשתי ידיי, ).
כמה שזה נשמע בנאלי, לא , לשניה לא עלו בי הרהורים לעוף מפה לשום מקום. אני שונאת את הדוחק והחוצפה ומצד שני אוהבת את האנשים החמים. זה הבית שלנו. וכן, אני מזילה דמעה כשמדליקים משואות.
ולתפארת מדינת ישראל… 🙂
תמיד שמגיע יום השואה ויום הזיכרון אני מתחילה להבין שאין לי ארץ אחרת.
גם שחייתי בחו"ל, מאוד התגעגעתי לארץ ולחברים. אבל כשרואים את השגשוג והפריחה שמתרחשים במדינות מתקדמות יותר, אי אפשר שלא לקנא.
אני לא כפויית טובה, פשוט הדשא של השכן ירוקה יותר. לא היית רוצה לחיות בשוויץ לפעמים? בלי בעיות ובלי מלחמות?
מצער מאוד שירי . לא נראית ככה ולא נשמעת ככה עד היום . שידרת לי עוצמה ויכולות כבת 27 בלבד.
תרגישי טוב , התגברות ויצירה
בידידות
מירי
תודה מירי.
כולנו אנושיים.
לפעמים אני ככה ולפעמים אני ככה.
לפעמים אני חושבת שאני חזקה, לפעמים אני מרגישה חלשה.
תודה על איחולייך.
יצירה תמיד תהיה.
שירי
גם אני כמו א ילנה מהמסרבים להתייאש. עדיין יש בעיני נס בהקמת המקום הזה וזה לא שאני לא מיואשת וכועסת ומקללת.
קודם כל שתהיה לך בריאות טובה – מצב בריאותי משפיע לרעה על כל דבר. תהיי בריאה ורפואה שלמה גם למדינה.
תודה רבה מיכל.
שירי היקרה שלי.
קראתי היטב את דברייך, ואני מגיבה לך מניסיוני האישי ומה שהייתי אומרת לפנצייטים שלי:
– הבנתי שאני לבדי לא אהיה מסוגלת לשנות את העולם כולו, ובכל אופן יש בי האופי לשנות, אז בחרתי את הסביבה שלי. אני מאושרת לראות חיוך בפנים של קרוב אליי.
– את בטח מכירה את הבעיות הרפואיות שיש לי גם, משתוקת ביד ימין וכאבים חזקים, ולמה לי להתייאש, האם אבריא יותר מהר? בוודאי שלא.
– שמחת החיים – למדתי דבר חשוב בחיים תמיד לחייך, גם בימים הקשים ביותר.
– הגישה של אמיר אור נכונה. הכיני לך טבלת של כל הדברים היפים שעשית בחיים ואת תראי כמה יפה הישג. ואם אינך יכולה, תכריחי את עצמך ותראי איזו בחורה מוכשרת את.
– אני מאוד אוהבת את סגנון הכתיבה שלך. את בחורה רב כישרונית, תקחי את הדבר שאת חזקה בו הכי הרבה כדי לפתח אותו, כמטרה להגיע אליו לשחקים. ואת כן תצליחי, כי אם האחרים הצליחו למה שאת לא תצליחי.
שירי אני יכולה לכתוב לך עוד רשימה ארוכה כזו. כתבתי לך את הנקודות העיקריות. אל תתייאשי כי רוח לחימה זורמת בך. תדריכי את הרוח הזו אל הכיוון החיובי של החיים.
את מכירה את המייל שלי אם תצטרכי אפרט קצת יותר.
בידידות רבה, וחיבוק גדול ממני.
יעל, תודה רבה על המילים המעודדות. אני רק יכולה לתאר איך את מרגישה (פיזית ונפשית), אבל אני רואה בך השראה גדולה על הדרך בה את מתמודדת עם הדברים. באמת. תודה.
שירי
שירי, אסור לך להתייאש.
אסור לך להתייאש, ראשית כי זה יפגע בך, לא יתרום דבר, ויתרה על זאת, המנהיגים שלנו בונים בדיוק על עם כזה: מיואש, אדיש, ציני, פאסיבי.
קשה לחיות כאן, אני יודעת, לא יודעת אם זה ינחם אותך, אבל שנים שעבדתי כמו חמור ופחדתי שאני אדרדר את הילדים שלי לעוני, ובעצם חייתי מניסים, כי לפעמים לא שלמו לי, או שלא היתה כל פרופורציה בין ההכנסות העלובות, למרות התארים, לבין ההוצאות שכרוכות בגידול שני ילדים.
ומכיוון שאלה חיים שמייצגים חיים של כל כך הרבה אנשים כמוני וכמוך, אני לא מרשה לעצמי להרים ידיים ולשתוק.
אז לא להתייאש כי אין לך ברירה, כפי שלאף אחד אין ברירה, תצטרכי למצוא את המקצוע שהכי מתאים לך שישרת אותך יחסית, ולהמשיך, ולא לוותר על החלומות, אולי רק לדחות משהו, לבינתיים.
לפעמים באה עדנה במקומות לא צפויים. הניסיונות הללו ילמדו אותך להיות מפוכחת, וחזקה וערנית. יעזרו לך למצוא את הכוחות שיש לך בפנים, הכוחות שנחלשו מהפחדים, מהעייפות, מאיבוד הדרך.
ויופי שיש לך חבר לדרך, זה כבר המון בחיים. את לא לבד.
ושתהיי בריאה.
אם כולנו נתרגם את הכעס על העוולות שבחיינו למאבק, אנחנו נשנה.
שלא יגידו לך אחרת.
תודה יודית על תגובתך כאן
ותודה שגרמת לי לחשוב קצת בעזרת הפוסט הקודם.
שירי, הדברים שלך נשמעים כזעקת ייאוש אותנטית, ואני בהחלט חש אמפתיה, ומעריך את הכנות והאומץ לחשוף כאן את מרי ליבך. אני למדתי רבות מאנשים שהפכו את ייאושם לנקודת כוח יוצרת.
עזבתי קיבוץ עם שלשה ילדים, בגיל שחברי היו כבר מבוססים, חשתי כמו תינוק שצריך להתחיל ללמוד ללכת. והיו נקודות ייאוש רבות. אבל הדבר הנורא הוא לספור ולמנות רק את הכישלונות, אמצי את הצעתו של אמיר ועשי רשימה של הצלחות, של נקודות אור שאותם את יכולה להפוך לכוח "האף על פי כן".
אני חושב שההצעה של אמיר
תודה משה.
אכן, אני עובדת על הרשימה ברגעים אלו ממש. מאוד מקווה ורוצה שהייאוש יהפוך לכוח ולחיזוק.
אגב-
כשנתקלתי בך בבלוגיה לראשונה חשבתי לעצמי – איזו בחורה מוכשרת! כ"כ צעירה ויפה ומצלמת ושרה וכותבת. איזה כשרון!
את רואה…
וכמו שכתבה יודית כ"כ בצדק – חבר טוב לחיים זו משענת שאין כמותה.
וואו מיכל, תודה. איזו מחמאה.
לפעמים אנשים מהצד מזכירים לך את הדברים שאתה בעצמך שוכח.
וכן, למזלי יש לי הרבה אנשים "להישען" עליהם, שאני אוהבת המון, כך שזה עוזר.
שירי בובונת מקסימה,
בחייאת, עוד לא יצאת מקליפת הביצה… בחיי!
בגילך אני עוד נגבתי מוחטות על השרוול, לא ידעתי מהחיים שלי.
את נורמלית, ככה להתייאש עם הרזומה שלך? וואללה, צריך להפליק לך בטוסיק. "סתכלי על קורות החיים שלך – איזו גאווה… דג נחש, תקליט, כותבת, מצלמת… עלק, אני בגילי המתקדם מרוויח גרושים מהאמנות שלי, גרושים!
בבקשה:
אלכסנדריה יקירתי – שנתיים כתיבה, הכנסה לאחר מס – 2000 ש"ח
אל נא תאמר לי שלום – שלוש שנות כתיבה – הכנסה לאחר מס – 1000 ש"ח
ויהי סיפור – שנתיים כתיבה – הכנסה לאחר מס – 2000 ש"ח
ליבשן – שלוש שנות כתיבה – הכנסה לאחר מס – 3000 ש"ח
השחקנית – שלוש שנות כתיבה – הכנסה לאחר מס – 1000 ש"ח
ושלא לדבר על הציורים שלא מכרתי (אגב, מתוך בחירה, כי לדעתי הם שווים יותר…)
יאללה, תמצאי לך עבודה שקשורה למקצוע, או שלא תעשה לך רע בחיים (מיה בז"רנו למשל עובדת כספרנית…), ותמשיכי לעשות אמנות!
אוי ואבוי לך ממני אם את ממשיכה ככה, שאני בא אצלך ושורף לך המועדון! שורף!
אמנות עושים כי אין ברירה, ולא בגלל הכסף.
מיליון נשיקות,
יוסי
יוסי אתה מותק
אני חייבת להודות יוסי שהצחקת אותי. לא בגלל מצבך הלא הוגן כאמן, אלא בגלל רוח הדברים.
נו, לפחות העלית חיוך על שפתיי.
תודה.
מיכל בדיוק מה שחשבתי על שירי!
יוסי אתה נהדר
יודית חזקה
מוישלה חמוד
אמיר תומך
יעל בר שם אור גדול
ואם שכחתי מישהו סליחה
תראי אפילו בבלוגייה פה יש לך תמיכה.
מה, מתחרים פה על מיזריה? אני מצטרפת גם!!!!!!!!!
יצאתי לחפש מחסה – עשר שנות כתיבה – 2000 ש"ח.
רואות מכאן את כל העולם – שנת כתיבה, יוצא דופן אצלי – 3000 ש"ח.
סןף סוף רומן – שבע שנות כתיבה – 1000 ש"ח.
יקירנט – שלושה חודשי כתיבה – 5000 ש"ח.
לא להיט, אה? יקירנט הכי השתלם, כתבתי עם נולי, גם היא הרוויחה כמוני. מה זה אומר? עדיף לפרסם ספר בווי נט.
שירי, העתיד הוא כאן ברשת. נסי למצוא את לחמך ברשת. מה את אומרת?
למדתי המון ממך ומיוסי, אז כשהספר שלי יצא וימכר בעשרים עותקים אין לי מה לסגור את הראש מתחת למכסה פח זבל?
תודה אומנים על העידוד!
עשרים עותקים לסםר שירה זה כבוד רב!!!!!
ויודית, בחיאת, באמת שהמקום זה הרשת. גם הרבה יותר קוראים, ולגבי פרוזה לפחות, אפשר להרוויח יותר, עובדה הרומן שלי ושל נולי. מה זה אומר?
שהספרות המודפסת מתה!!!!!!!!!!!!!1
סופרים, אתם ממש עשירים
לעומת המשוררים:
"שב אל האין" – 4 שנים – 0 ש"ח
"השמש יבוא ויפנה" – 6 שנים – 0 ש"ח
"ועל סביבותיו שב" – 6 שנים – 100 ש"ח תמורת פרסום מתוך הספר "במעריב" ו"ידיעות"
ואף על פי כן שירי… לא לתת לייאוש הרעבתן את נפשך
איייי משה יצחקי. הכאבת לי. 0 ש"ח??????
מסתלבטת עלייעל??????
משה י, מסתלבטת??!!! המומההההה!!!! קוראת מיד לכל סופרי הבלוגיה לעשות מגבית משוררים. נעשה קאופרטיב, וכולם ירוויחו מכולם.
רעיון הקואפרטיב נראה לי נפלא, התגשמות חלום, מאז עזבתי את הקיבוץ חיפשתי אנשים שאיתם אפשר לייסד קואופרטיב, ורעיון הבלוגיה כקואופרטיב הוא גאוני
יאללה שאריסון תניח את אבן היסוד, ורני רהב ייחצן.
יעל, איך מוצאים פרנסה ברשת? הרי כתבים באינטרנט מרוויחים גרושים (אם בכלל). אין לי מושג איך הצלחת לפרסם רומן ברשת, אבל את היחידה שאני מכירה שעשתה את זה. וחוץ מזה, אני לא סופרת…
ליעל, בא לבכות מהנתונים…
יש פה תמיכה מדהימה. אנחנו כמו קבוצת טיפול קטנה…:)
אני לא כל כך סובלת אותך, אבל מגיע לך ישר כוח על הכנות והיושר והחשיפה, מעטים היו משיבים לשירי כך.
למי שלא סובלת אותי – שתמותי!
כולם חייבים לאהוב אותך? מאיפה בא לך ה"שתמותי " הזה?
מילא אותי כינית חוצפנית על לא עוול בפרצופי, אבל "שתמותי" למגיבה ,זה כבר לא כינוי זה איחול. עצוב.
זה רק מאשר את מה שחשבתי עליו כל הזמן.
אין לי נסיון עריכה ,אבל לדעתי החלק השני של התגובה הראשונה שלך, היה נשמע הרבה יותר ללא חלקו הראשון ,שלא קשור כאן לכלום. (למעשה גם התגובה הזאת שלי עדיפה על הקודמת).
שירי
ימים יגידו… את לא רואה את הכיף שעשית, את ההתפתחות הפנימית שלך בזמן שכולם למדו כמו יורמים באונברסיטה, ואת לא רואה, או יותר נכון שחכת שאם תסתכלי פנימה אז מחכות לך המון הפתעות!!!
שלך טובה
אני חייבת להודות שכן, נהנתי מאוד בזמן שכולם למדו כמו מטורפים. יצא לי לטייל, להופיע בארץ ולחיות את החיים שתמיד רציתי. עכשיו אני אפילו טיפה מתגעגעת…
כתבתי לך קצת דרך הבלוג של אביטל אולם רציתי לומר לך משהו גם כאן. לדעתי, זה בסדר גמור להתייאש. זה בסדר גמור להרגיש דיכאון ושחור. מה שחשוב בתוך כל זה , זה להבין שזו תחושה רגעית והיא עוברת, לאחריה תוכלי לראות באור הכי בהיר שיש ,כמו הרגעים הראשונים של הזריחה אחרי חושך הלילה. (מזמן לא ראיתי אותם, אבל נדמה לי שהם עדיין שם).
תודה סיגל על תגובתך. להיות מיואש זה הכי קל. החוכמה היא באמת אחר כך לראות את האור, את הזריחה. מדובר במשימה הרבה יותר קשה, שאני מנסה לבצע.
לדעתי, את רק צריכה להאמין בעצמך, בכלל לא להתאמץ…להיות איפה שאת…במה שאת…הכל כבר יקרה בשבילך מעצמו ואת לא תאמיני שהיית בכלל מיואשת אפילו לא לרגע קט שבקטנים.
ועל זה נאמר – אמן!
מתנצלת, נמחק לי השם. ואכן, אמן ואמן!
🙂