נעמה ארז אשה
1974
אני נוסעת עם אחי לרחובות. שם שוהה סבא אצל בתו הצעירה בעת שסבתא מאושפזת במין ספק הוספיס בגדרה. בלילה קיבלנו את הבשורה.
3 חודשים היא נאבקה למות. לא רצתה לאכול והתחננה שיניחו לה. גופה הצטמק לשלדו. אני מתבוננת בה- חודרת דרך עיניה למקום הכי כמוס בנפשה ומגלה שם זיק חיים.
מי באמת רוצה למות שם? אני שואלת את עצמי.
ביום ההוא כתבתי את השיר הבא:
***
הַיֹּפִי הַזֶּה הַצּוֹבֵט אֶת הָעַיִן
הַצְּלִילִים הָרַכִּים הַלּוֹטְפִים אֶת הַלֵּב
לְמֵי הַזְּרִימָה, בָּאָה מֵאַיִן,
וְעַצְמוֹתַי אוֹחֲזוֹת בַּכְּאֵב.
וַאֲנִי לְלֹא רְאוֹת.
וַאֲנִי לְלֹא שֶׁמַע.
לֹא לִי הָרֶקְוִיֶם.
כָּל שֶׁיִּשָּׁאֵר מִמֶּנִּי
טִפּוֹת דָּם מְהוּלוֹת בְּזֶרַע.
ברדיו שר מישהו את "עין גדי" ועכשיו אני נוסעת לבשר לסבא שלי כי סבתא שלי צמחה בקמה, כי פלגים זורמים בה והיופי יופע בה בכל הוד….
אני לא יודעת לבכות.
את הבכי אני אגלה הרבה שנים מאוחר יותר. כשאזכר איך סבא שלי אמר בכל פעם "מה זה משנה" או "זה לא חשוב" כאשר ביקשנו ממנו במשך שלוש השנים הבאות לסיים את המחקר ההשוואתי שעשה בין "נביאים" לבין תרגום השבעים.
כאשר ניסח את מודעת האבל אמר: תכתבו עלי שהייתי אִישָׁהּ, (האיש שלה) כי לא הייתי בעלים של אף אחד.
אבק כוכבים אנחנו. וסבא יחיד ומיוחד
אבק כוכבים במקרה הטוב.
וכן, הוא היה אדם מיוחד. איש מוסר שתוכו כברו.
סבא סבבה…
טיפות הדם המהולות בזרע" – נדמה שיש השלמה עם הסופניות הזו, עם המוות, השלמה עם זרע הנשמה…
כן. בתקופה ההיא ראיתי במוות סוף. טיפות דם מהולות בזרע יכלו להיות הילדים שנשארים אחריה, אבל גם להם אין חשיבות ברגע המוות.
כל כך מרגש נעמה מה שכתבת והשיר גם שבו היופי מתגלה בתןך הכאב והמילים שאמר סבך: מעולם לא הייתי בעלים של אף אחד ת,גידו שהייתי אשה -הייתי מתחילה במשפט המתנה הזה של סבך שיר או ספור
כמה רגיש ומרגש ופתאום נזכרתי שלא ביקרתי אפילו פעם אחת את סבתי שהתאשפזה בגדרה
בגלל הפחד
הייתי נערה פתיה שנצמדה כל כך ליופי ולנעורים כמו אל קרנות המזבח
תודה רבה, חנה. אולי בזכותך באמת אכתוב יום אחד על האיש הזה. היו לו כמה משפטי מפתח 🙂
להגיע לגדרה – אפשר להבין בהחלט מדוע לא. אולי לא היית פתיה, אלא נערה עם חושים בריאים.
אמי די מנעה מאיתנו להגיע לשם. היא חשבה שבכך היא מגנה עלינו מן הזוועה.
אבל היו פעמים בודדות שהצלחנו לבקר אותה, אחי ואני. והיום אני מודה על כל הרגעים האחרונים שזכיתי להם איתה.
מבריק ומעשיר.
שבת שלום
רות
הרבה תודה, רות.
שבת שלום 🙂
המבט הזה, החדירה לנפשהּ – תמונה נפלאה, נעמה.
והסבא – איש חכם ומבין, יודע משהו שקשה להעביר, אבל העברתְ.
מעמד קשה לאישה צעירה.
הפוסט שלך מעורר בי געגועים.
תודה! ושבת שלום.
תודה רבה, רבקה!
נעמה, מרגש איך שאת אוספת את כל הרגעים הרועדים של החיים. זו הדרך היחידה לשמור בחיים את אלה שהיו (וגם את אלה שעכשיו…)
תודה רבה, נורית. שמחה שאמרת "רגעים". כי אני אכן אוספת רגעים:)
יש מימד של יופי על-זמני ברשימה הכמו יומנית, 1974. התיאור המאופק, האישי והעצוב של מות הסבתא עם השיר הנכתב באותה נשימה כמעט ובו "הַיֹּפִי הַזֶּה הַצּוֹבֵט אֶת הָעַיִן/ הַצְּלִילִים הָרַכִּים הַלּוֹטְפִים אֶת הַלֵּב" – עושים את החיבור הבלתי אפשרי בין רגש הצער וכאב הפרידה מן החיים, לבין היופי והמוות.
כך גם הסיפור על צירוף המקרים והמילים של השיר המתנגן ברדיו "עין גדי" לבין הקינה על הסבתא והבכי המכמיר לב המתחבר לציטוט המדהים של הסבא; "תכתבו עלי שהייתי אִישָׁהּ, (האיש שלה)"..
תודה.
תודה רבה רבה רוחה. התרגשתי לקרוא את תגובתך.