שירים מזוית העין
  • שמעון רוזנברג

    יליד  1952 פולין, דור שני לשואה. שנת עליה 1957, נשוי+2 . מתגורר בתל אביב. השכלה - תואר שני  - מדע מדינה. תואר ראשון - תולדות המזה"ת החדש והיסטוריה של א"י. גמלאי . פרסם שירה מ-2007, בכתבי העת: "מטעם", "מטען", "עיתון 77"' "משיב הרוח" "מאזניים", בכתבי עת מקוונים ובאתרי אינטרנט. ספר שירה ראשון - "שירים מזווית העין" בהוצאת "גוונים", 2011 ספר שירה שני - "כל הדרכים מובילות אל עצמן" בהוצאת "פרדס", 2016 עורך כתב עת מקוון -"נתיבים" (בצוותא עם המשוררת נעמה ארז).

ללא שם

בְּשָׁעָה זוֹ חֲדֵלוֹת יָדֵינוּ לִרְעֹד

וְרַגְלֵינוּ, רוֹפְסוֹת, שׁוֹכְחוֹת אֵיךְ לִצְעֹד,

לֹא יוֹדְעוֹת עוֹד לָרוּץ וְלִפְרֹץ מִן הַכֶּלֶא

עֵת אֶל אֹפֶל מוּגֶפֶת עָלֵינוּ הַדֶּלֶת.

 

רָאשֵׁינוּ נָדַמּוּ, נִדְמִים לְסוּסִים נִדְהָמִים

בַּעֲוִית שְׁרִירֵיהֶם, בַּפֶּה הַפָּעוּר 

וְרָפְתָה אֲחִיזָתֵנוּ בַּקִּיר, וְעוֹד נוֹהֲמִים

פְּסוּקִים עֲקָרִים בַּתָּא הַסָּגוּר.

 

מֵעַל אֲרֻבּוֹת צוֹנְחוֹת צִפָּרִים-אֲלָפִים

כַּבָּרָד הַגּוֹרֵר מִן הַגַּג רְעָפִים,

וְהֵן שְׁמוּטוֹת מֵעָנָף מֵאֶבֶן הַקֶּלַע,

מְשֻבְּרוֹת כָּנָף וּמֻכּוֹת צֶלַע.

 

וּרְאֵה פֶּלֶא: הַכֶּלֶא נִפְרַץ אֶל הָרוּחַ,

גַּגּוֹ נִקְרַע כְּפֶה הַמְּרֻקָּן מִשִּׁנַּיִם

וּזְרוֹעַ זָרָה אוֹחֶזֶת בְּרִסְנִי הַמָּתוּחַ

וְסוּסִי צוֹנֵף וְדוֹהֵר לְעֵבֶר הַמַּיִם

 

אֶל שַׁעַר הַיָּם הַפָּתוּחַ. שָׂם אָנוּחַ

בֵּין סוּסִים פוֹעֲרֵי נְחִירַיִם לְלֹא-רוּחַ.

רָאשֵׁיהֶם בִּמְעַרְבֹּלֶת מַיִם שׁוֹקְעִים

וְסוּס וְרֹוכְבוֹ אֲנַחְנוּ טוֹבְעִים. 

 

מֵאוֹתָה שָׁעָה מַקְצִיפִים הַגַּלִּים רְסִיסִים,

פּוֹרְשִׂים אֶת יָפְיָם כִּרְעָמוֹת שֶׁל סוּסִים

וּכְאֶלֶף כַּנְפֵי עוֹפוֹת מִתְכַּנְּסִים

מְכַסִּים עָלֵינוּ וּבְצִלָּם אָנוּ חוֹסִים.ּ

 



 

===========================

מתוך ספר שירי: "שירים מזווית העין". 

2 תגובות

  1. השורות הראשונות של השיר העלו בי קונוטציה לצעדת המוות:

    וְרַגְלֵינוּ, רוֹפְסוֹת, שׁוֹכְחוֹת אֵיךְ לִצְעֹד,
    לֹא יוֹדְעוֹת עוֹד לָרוּץ וְלִפְרֹץ מִן הַכֶּלֶא
    עֵת אֶל אֹפֶל מוּגֶפֶת עָלֵינוּ הַדֶּלֶת

    החולשה של אנשים שהוצאו מן הכלא (הגטו) בכוח והוכרחו לצעוד תחת איומים.
    והתגובה שלהם היא כשל סוסים שמובהלים תחת השוט שמכוון אותם לאן ש"האדון" רוצה שיילכו:

    רָאשֵׁינוּ נָדַמּוּ, נִדְמִים לְסוּסִים נִדְהָמִים
    בַּעֲוִית שְׁרִירֵיהֶם, בַּפֶּה הַפָּעוּר
    וְרָפְתָה אֲחִיזָתֵנוּ בַּקִּיר, וְעוֹד נוֹהֲמִים
    פְּסוּקִים עֲקָרִים בַּתָּא הַסָּגוּר

    קונוטציה למשרפות, הארובות, ואלפי יהודים שצונחים אל מותם
    כמו צפורים שמוטות כנף ושבורות עצמות.

    מֵעַל אֲרֻבּוֹת צוֹנְחוֹת צִפָּרִים-אֲלָפִים
    כַּבָּרָד הַגּוֹרֵר מִן הַגַּג רְעָפִים,
    וְהֵן שְׁמוּטוֹת מֵעָנָף מֵאֶבֶן הַקֶּלַע,
    מְשֻבְּרוֹת כָּנָף וּמֻכּוֹת צֶלַע

    המשורר הופך להיות אחד עם הסוס, שזה המשכו של השימוי של הסוסים המבוהלים
    ודוהר איתו אל המים. כאילו המים יכסו את האימה והמוות שמתוארים בבתים הראשונים.
    אבל אז יש היפוך מסויים:
    וְסוּס וְרֹוכְבוֹ אֲנַחְנוּ טוֹבְעִים
    המקור הוא הרי "סוס ורוכבו טבע בים" כאשר מרים רוצה להלל את הצלת העם הבורח ממצרים על ידי המים הגואים ומכסים את הכל אחרי שישראל עברו ביבשה.
    כאן, זה לא המצב: הסוס ורוכבו הם אני, היהודי, בנו של היהודי, והמים מכסים עלי ועל עוד סוסים שברחו באפיסת כוחות בצעדה.
    והסוסים הופכים להיות
    ….פוֹעֲרֵי נְחִירַיִם לְלֹא-רוּחַ.
    רָאשֵׁיהֶם בִּמְעַרְבֹּלֶת מַיִם שׁוֹקְעִים
    והים שכיסה את כל האימה והמוות על כל גליו היפים נראה מרחוק

    מֵאוֹתָה שָׁעָה מַקְצִיפִים הַגַּלִּים רְסִיסִים,
    פּוֹרְשִׂים אֶת יָפְיָם כִּרְעָמוֹת שֶׁל סוּסִים
    וּכְאֶלֶף כַּנְפֵי עוֹפוֹת מִתְכַּנְּסִים
    מְכַסִּים עָלֵינוּ וּבְצִלָּם אָנוּ חוֹסִים.ּ

    רמז ליופיו של הים ולגלים הרחקוים שנראים כמו צפורים.
    יש כאן סגירת מעגל עם הבית השלישי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשמעון רוזנברג