הבנאליות של רעש התהום על ספרה של אסתר אורנר, פיסות קטנות של פרוזה יומיומית

הבנאליות של רעש התהום

פיסות קטנות של פרוזה יומיומית מאת אסתר אורנמצרפתית מאיה בז'רנו ואירית עקרבי. נהר ספרים תש"ע 2010. 85 עמ'.

היא חיה כאן בינינו. מתגוררת ברחוב תל אביבי שקט. מבטה מעמיק, נבון, מקבל, חושני מלא חיים. משהו חג סביב קיומה ובתוך קיומה. נוכחותה פוערת עומק ואתה חש בכוחות הרוחשים למטה. לזיכרונות היא לא קוראה, הם מעופפים בתוכה, בצל קורתה, בין קירות ביתה. את היכולת שלה להקשיב עמוקות חשים כאשר היא מתרגמת מעברית לצרפתית. טמון בה הכישרון, נטועה בה היכולת להעביר את המוסיקה הרוחשת בשיר. בְּאִינְטִימִיוּת מְחַבֶּרֶת, בַּלוּז הסמוי מן העין, או שמא לא סמוי, היא פורטת על נימי השיר מעבירה אותו משפה לשפה. הסמוי מן העין רחש בינינו כשפתחה לי הסופרת והמתרגמת אסתר אור נר את הדלת. לפני עמדה אישה שהייתי בטוחה, נפגשתי איתה אי פעם, אי שם. מתי? בחלומות? אולי נשזרה בחרוזי הזיכרון השזורים בי? או הזכירה לי מישהי מהנשים במשפחתי? או אולי התודעה האנרגיטית, הזוכרת פתחה פתח לגלגול קודם ומיתרי הלב הורו על משהו עָלוּם? אבל כמו טיבה של פגישה ראשונה והרף עין וחושי סתרים שפועלים בעוצמה בפגישה ראשונה, אתה שָׂם לֵב כפשוטו- אתה שם את לבך מוקד רגשותיך, אתה יודע ולבך אומר לך, וכול השאר ובהמשך הזמנים יתגלגל במשפט הבא,"הרי לבי אמר לי, הרי הרגשתי" וזו דרך ארץ ודרך השמיים, ברית הנגלה והנסתר, הממשי והלא ממשי וכול שאר הפגישות שיתרחשו הן הרחבת הלוז, העמקת ההיפעמות הראשונה- הראשונית. את חושניות האינטואיציה והחושים לא אוכל לעולם להביע במילים ומה אכתוב על כך? נמשכתי אל האישה, אל הדלת הפתוחה ובתוכי כבר נוצרה תנועת חיבור החוברת לה יחדיו- היחד. נכנסתי לחברות רבת שנים. נכנסתי למרחב החי של הבית- ביתה שֶׁהִנּוֹ מרחב של מי שמתבוננת, שרואה את הפרטים, מעורבת מאוד, מי שיכולה להכיל.                                   

הספר שנכתב בצרפתית יצא לאור לפני כעשר שנים בצרפת ותורגם רק עכשיו לעברית. לכתוב עליו זה לקחת? לתת? לפתוח צוהר לקורא? ואיך אוכל לדייק במקום שהכישרון המופלא, הנדיר של אסתר אורנר דייק כול
כך?  מתוך יכולת נדירה לחבוק את היום יום, אסתר אורנר מובילה אותנו אל נופי נפש במבט מרוכז מאוד. היא מאירה מפת נפש ארוגה מפיסות חיים שבה שזורים סיפורים, היומיום והתמונה שנלכדה נטועים בשבח החמלה, העולה מנפש נדיבה, חומלת והפרוזה המשוררת הופכת לספר שירה מְסַפֵּר. אני קוראת פיסה אחר פיסה ומוצאת עצמי נשאבת שוב ושוב, מקשיבה לרחשי עומק שמתחתן עולות תמונות אחרות. ובכול קריאה נוספת הדברים מתוזמרים במצב של הגברה, תמונות נוספות צפות ועולות, נפרשת יריעה פרושה על פני זמנים ורגשות. בספר המיוחד הזה יש שבעים וחמש פיסות קטנות של פרוזה. פנינים של פרוזה שירית או שירת פרוזה, שנכתבו בדיוק ממוקד, בגולמיות, במשפטים קצרים, חזקים, גבישיים, מלוטשים, לעיתים בני מילה אחת, שהשתיקות ביניהן מלאות עוצמה. ספר בו אין מותרות וגם לא מילה מיותרת. ואנחנו סופגים פיסות של גורל ורגש שנדמה שנעשו מתוך בחירה שיש בה נחמה. הסיפורים מסומנים במספרים, המשפטים הראשונים בכול סיפור מודגשים, מובילים את הקורא לקראת מה שהולך לקרות, לקראת מה שלא הולך לקרות, לקראת מה שישאל ומה שלא תהיה עליו תשובה. והיא תיקח מן החיים פיסות קטנות ותמשיך ללכת הלאה, הולכת לעיתים על קצות האצבעות, לעיתים פוסעת, לעיתים דורכת, לעולם לא ברגל גסה. בקול לעיתים אירוני, דק, מהרהר, לעיתים עצוב, של הרואה והנראית, המשתקפת, המצלמת והמצולמת כאחד. מתוך שרטוטי הנפש שלה, מתוך שפה פנימית או אי שפה היא מפיקה שפה מקורית משלה. בלי פחד היא יוצאת מדלת המילים, מהדלת הראשית של המילים ואומרת, עד כאן. אולי בלחצו של הלא ניתן להיאמר המבקש להיאמר, אולי משום שאי אפשר להגיע במילים אל פְּנִים הנפש, אל הטלטלה המוטחת בנו כצווחה. הסיפורים נכתבו  בחסד היומיום, עניני היומיום מתנהלים בפשטות גולמית. הבנאליות של הסיפור מעצימה את רעש התהום. המרחב והעומק של הלא מודע רוחשים בכוח עז, הקונקרטיות סופגת אל תוכה את האי ודאי. באווירה הסופגת לתוכה את האי ודאי, משהו שהוא רפאים, דבר מה אינו נאמר ולא נמחק, הוא נוכח, מבולע בפיסות הקטנות של המציאות וביניהן ואנו דולים דמויות נטולות שֵׁם שאינן אלמוניות ואינן זרות, שלעיתים מעבירות בך רעד. רעד של הַיָּדוּעַ הַמְזַהֶה, הַמַּכִּיר. אֵי שהוא מתי שהוא במרחב התמיד של שָׁם ואז. התמונות מושטות אלינו כדי שנזהה בהן, את עצמנו? את משאלתנו לפיסות הגנה? חמלה? ואיפה האהבה? השנאה? הרגשות הקשים? האם הם רוחשים בקרקעית ים הברקת הירקרק שלאורך חופו טיילו שתי הנשים בקטע הפותח את הספר? "הן טיילו מתחת לשתי מטריותיהן ים הברקת הירקרק היה כולו שלהן" (עמ' 7). כמה צבע, וחמלה בוקעים מעין הצלם עינה של הסופרת. האם זה איפוק או חציית גבול? המיית ים או רעש הגלים? המולת ים הברקת נשמעת בתוכנו? האם פני השטח של ים הברקת מנטרלים את תחושת התהום? האם כוחותינו רק ירחשו ורעש התהום יִשָּׁמַע עמום? המושג פְּשָׁט מתאים לספר הזה. הפשט ביהדות הוא עומק גדול. בפשט אין כיסויי לשון, התיאור החושף החשוף הוא עירום. הפשט הוא פשטות המגלה את עומק הפשר או האין פשר, דברים שהובהרו לגמרי או שלא יובהרו לעולם. מהדיוק, מהגבישיות וגם מאותו המתח שמעלה הפשט נבנית השירה שבספר. ואתה חש את הכוח הרוחש בו. איזה אִי שקט בתוך השקט. משהו עולה מהשתיקות, משהו רוחש שם, קול ענות המשהו הלא פתור. הלחש סמיך ומתעקש להיות, מטלטל את הידוע, מה שרק נראה שטחי. וכמה מתאים לספר הזה הביטוי, "לְלֹא כְּחָל וּשְׂרָק". השתיקות, הדברים שלא נאמרים, אי השפיטה, דברים שנשארו סמויים עלומים, השאלה שנשאלה ולא נתנה עליה תשובה, כול זה מעלה בדעתי קטע מתוך ספר הזוהר,"למדנו הקב"ה סתום וְגָלוּי, גלוי הוא בית דין של מטה, סתום הוא מקום שכול הברכות יוצאות משם ועל כן דבריו של אדם שהם בסתימות ברכה שורה עליהן. וכול שהן בסתימות ברכה שורה עליהן וכול שהוא בגילוי אותו מקום של בית דין שורה עליו מפני שהוא מקום בגילוי." (זוהר ח"א סד. ע"ב תרגמה מלילה מלנר אשד בספרה, ונהר יוצא מעדן"). האם בנוסף על האפשרויות המיסטיות העמוקות הגלומות בקטע נותן לנו הזוהר את ברכת האפשרי, את הלא הניתן לשיפוט, ברכתו של הלא נודע שאין שם דין, שאינסוף אפשרויות גלומות בו? הסיפור חושב, מגחך, חכם, לעיתים מסתיר גרגרי מרירות, לעיתים אירוני, אבל אף פעם לא עד כדי העווית בוז, גורם לחייך, להזיל דמעה, אין יבבה, יש איזה צער חבוי שפורץ פעם אחת בצווחה, אין שמחה גדולה, יש מקרה, מקריות, היא הולכת, פוגשת, מתבוננת, מגדירה מאוד, לעיתים מזריחה את המציאות, "בשקט מחלחלת אלימות כבדה שנראית בעיניך כהשלמה". (עמ' 76)..יש גלריית דמויות, נשים, כמעט תמיד שתיים, לפעמים מצטרפת אליהן שלישית, גברים יש. יש סבתא ונכדה, פעם אחת מופיעה אימא, זקנה בבית האבות יש, חווית הכמעט סוף, יש.  שנות החסד של הזוגיות טומנות בתוכן ייסורים וסודות. בתיאור מערכת יחסים אין היא מפסידה לעולם בפיתרון חד משמעי, נשארים עם מועקה, עלינו לעבור עוד דרך. וזאת אולי  משום שהלשון לעולם לא תבטא את החד פעמיות בתוך כול מערכת יחסים. הימים שקטים עמוסי אירועים עד שהצווחה על האסון פורצת (עמוד 36). הסופרת דוחסת פינות בעיר לכמה שורות של פרוזה מדויקת, בתים, מסעדות, בתי קפה, גרם מדרגות, אוטובוסים, נוסעים, קבצנים, רחובות ,רעשים, קולות, לוגמים קפה, עיתון בבוקר, בעיר מנוכרת ורותחת, הים בשפע, השמים בשפע, אוכלים, מדברים, רואים, שומעים, גשם יורד, פגישת פלאות לא צפויה, רמיזות אל הלא נודע, אדוות זיכרון המזכירות את פרוסט, (עמ'24). עין היא כלי החושים העיקרי אבל גם החושים האחרים פעילים, לשמוע, להקשיב לחוש, להריח, לטעום. ואתה הקורא תצייר לך את העיר שתרצה, תל אביב או עיר אחרת, אולי פריז. זה דפדוף בעיר רב קולית, זו סימפוניה חובקת עיר, המתנגנת בסיפורים הקטנים, המשמיעים את ניגונו המתמשך של הזיכרון. סיפורים המתכנסים לקטעי חיים ובתוכם וביניהם ומעבר להם מהדהדת מוזיקת הזיכרון. באור הים תיכוני ללוות את מה שהולך בתוך האחרים להיחשף לאיזה ריק. "האם היית מעלה על דעתך לטייל לבד בזמן כזה? בעצם טיול עושים בשניים ואם אין חברה אז לפחות כלב אבל למה בשניים? ככה" (עמ'7). הגוף המסרב לחושך, לפחדיו, לתהום הרוחש, לא יישמט לְשָׁם, לא להציץ, לא לגאות, לא להיסחף, האם? האם הכאב העמוק הגולמי לא יעלה? האם המרחב הנפשי לא יפוענח? אין מעבר לְשָׁם? "הן טיילו מתחת לשתי מטריותיהן וים הברקת היה כולו שלהן, למה? ככה. ה-ככה? האם ה-ככה הוא חוסר פשר? ענווה? התרסה? ניסיון לְרִבּוּד? אַל לסופרת להתערב בחוסר הפשר, ב"איני יודע", בדלות ההבנה. ה-ככה מוליך אותנו אל מה שמושגים ומילים אינם יכולים להביע, אל ה"איני יודע", ה-ככה אינו מסתיר את האור, לא סוגר אפשרויות, אז תעשה לך הקורא קפיצת הדרך. "לעניות דעתי", זו חירות שבחרה לה אסתר אורנר ההולכת עימה לאורך הספר ומעמיקה את תודעתה כשברקע רַחַשׁ הים, ים החוכמה שמלאה הארץ כמים לים מכסים. ואתה דורש מה למעלה מה למטה מה היה מה עתיד להיות, אבל ברקע נוצץ ים הברקת, מכסה בעוצמתו, או אולי מתחרה בבעבוע האנושי המתגלה בסיפורים, מכמיר, מטלטל. אבל מה שנכתב הודף את הגלים, דבר לא יסחף, הסיפורים הם רק פיסות קטנות שלפרוזה יומיומית. המתוחמות לכאורה בקווי גבול, החיים הרי גועשים, מאורעות הגורל כבר התרחשו ומה נותר לעשות? לא לתת למילים להציף אותך. והקורא יגלה את זיזי הנפש, את מַעֲקַשֶׁיהָּ, של מי? של את? אתה? היא? הסופרת? יתכן. 
בקוראנו את סיפור הארבעה שנכנסו לפרדס, אנו חשים באש הרומצת בכפות רגלינו, מלחכת את המפתן. אנו עומדים על הסף, ואי אתה דורש מה למעלה מה למטה מה היה ומה עתיד להיות, תרצה תציץ, תכנס, תעשה לך קפיצת הדרך, לא תרצה, אל תציץ, אל תיכנס, זֶה שָׁם. "לו היית שָׁם" אומרת הסופרת, היכנס, נראה אם תצא בשלום. תחפור, תחשוף שורשים, או אין שורשים. זו פריעה בה נחשפות עמקויות, תהומות שלא כול אחד יצא מהם בשלום. ה"לוּ היית" נוטל אותך בתנועה שהיא העפלה ונפילה אל מרחב בלתי ידוע שאתה הקורא מדובב. וּבַמֶשֶׁךְ, איך שהוא מתי שהוא גואה הלב והצל מתפרץ, יצאו שתי נשים לטייל וים הברקת מכסה משהו שבאין קרקעיתו מבעבע תהום.                                                                                                     הפיסות הקטנות הן צילום שהוא צֶלֶם. הסופרת היא צלמת חשופה וחושפת, היא מצלמת ופזל הפיסות מאירות את הנפש המתבהרת לאט. והלב? מתי שהוא גואה הלב, נפרע, נפרץ. שדה הראיה ממוקד החוצה ופנימה וזה גם נוף פנימי, נוף הנפש. העין הרואה, המצלמת, מובילה את הטקסט אבל גם חותרת תחת הנראה. (מראית עין היא מה שהעין רואה וגם משהו המסתיר בתוכו משהו אחר). המצלמה מגלה את הסמוי מן העין, חודרת, פני השטח נהפכים לפני פְּנִים       העדשה של אסתר אורנר הצופה כמצלמה נסתרת תופשת רקמה פנימית עדינה של פיסת מציאות ונותנת ליום יומי, ללא חשוב לכאורה, נכבדות יופי, אהבה. רולן בארת בספרו על הצילום אומר: "בנצלו את פעולתו המידית, הצלם מקפיא תמונה מההווה בהרף עין המהיר שלה. ואז כול מה שהמצלמה מצלמת נעשה נכבד. כך נעשה הלא חשוב שיאו המתוחכם של הערך, היומיומי הרגיל מקבל ערך רב". (רולאן בארת מחשבות על הצילום עמ 38). להתרגשות מתמונה קורא רולאן בארת, פונקטום, צילום מדוקר, פעולה קצרה ופעילה המושכת אותנו אל מחוץ לתמונה כאילו הותירה התמונה את התשוקה אל מעבר למה שהיא מותירה בנו. אבל אסתר אור נר לא רק מצלמת, היא כותבת משפטים המעניקים לספר את הרב ממדיות  הנובעת מנשיקת הפלאות של התודעה, משפטי השאלה, משפטי התנאי, משפטי, ה-אילו, מושלכים אליך והתודעה מתחילה לנוע בעוצמה של נפש המבקשת ללכת להרפתקה. "מה שנראה לך הוא לא מה שנראה", "יכולת לטעון כי זו בדיה גמורה", "אילו נעצרת אותו יום לפני חנות הספרים", "אילו עקבת אחריה", "אילו נמצאת אותו יום במקרה או שלא במקרה על שפת ים צונן",  המשפטים המושלכים אליך מפצירים בך, צא לדרך, לֵךְ לְךָ. צילום הסטילס מתחיל לזוז והופך לסרט. ברגע שהגיעו המשפטים האלה אל תודעתי והתחילו לנשום, תודעתי הפכה אותם לתנועה, לסרט, הפעלתי את קילומטרג' ההשערות שלי, נסחפת לאין גבולות ההשערה, ממציאה את האפשרי. אסתר אורנר ניחנה ביכולת להעביר לקורא את הקשר בין המציאות לבין מה שהיא מסוגלת להמציא. ה-"לו היית", נוטל אותך בתנועה שהיא העפלה ונפילה אל מרחב בלתי ידוע, התודעה מתרחבת ואתה מדובב מפתחות נשמה. השאלה נזרקה כמו כוכב נופל. והסרט מוקרן על מסך התודעה. ואתה הקורא תפעיל, תרגיש, תפחד, תצחק, תחמול, ואם בא לך פתאום איזה בלוק, סְתִימוּת הוא שלך. זו נפילה אל מרחב בלתי ידוע, משהו שממשיך לדבר אליך בסיפור שלא נגמר, משהו שמתחיל להראות עצמו בפניך, נפתח לך צוהר, ולו היית, היית רואה, היית שומע. מתאים כאן צרוף המילים, לֵךְ תֵּדַע. צא לדרך. הסופרת מפקירה את המעשה לגורלו לֵךְ לְךָ.                                
אין שֵׁם בספר לא לאנשים ולא למקומות, (המקום היחידי שמוזכר הוא הכותל). האין שֵׁם, האין-מקום, מחבר את הספר הזה לספרה, "אוטוביוגרפיה של שום אדם" (הוצאת סימן קריאה 2003, תרגמה אירית עקרבי), שגם בו אין שמות. האם היא בקשה ליצור מרחב הגנה נטול שם? יש משהו טורד מנוחה. בסתימות הזו. בספר, "פיסות קטנות של פרוזה יומיומית", היא פונה ל-אתה ( בצרפתית הפנייה היא גם לזכר וגם לנקבה), מי הוא אותו ה-אתה? למי היא קוראה? את מי היא מבקשת למשוך אל התמונה? מי הוא זה שהיא מתעדת את נוכחותו האילמת? משהו לא פתור מהעבר, תיבת תהודה פתוחה שבוקעת ממנה מנגינה המפללת למשהו,  האם זה מישהו שלו היא מצפה  ואותו היא מחפשת? האם זו הילדה  המחפשת לשווא את האב ברשימת החוזרים מִשָּׁם? האב שלעולם לא היה נעדר מוחלט? האם נעדר לא מוחלט זה נותן את הכוח העז לתיאור הנעדרת באופן מוחלט בספר, "פיסות קטנות של פרוזה יומיומית" (עמ'23)? פתאום זה כאן, ההבנה שזה נגמר. הכאב הגדול הזה יוכל לבוא לידי ביטוי בראשוניות השפה? באילמותה? האם היא מוצאת מקום במקלט הכתיבה, מקום שם הנעדר לעולם לא נעדר מוחלט? השתרבבות הביוגרפיה מכמירה. הפיסות האלה שהרוח פיזרה אותן נאחזות חצובות במילים. היא הותירה מישהו אחריה, השום איש שהוא איש, השום מקום שהוא מקום. התמונות שנלכדו נטועות בחמלה. המבט הישר, הגולמי, הרווי כילדות, נשלח אל ילדות רחוקה של ילדה מאזינה, מקשיבה, ויודעת ידיעה עמוקה את אשר לא יכול להיות מבוטא במילים. היא ערה, מציאותית ויום יומית. אבל יודעת דבר שתזכור לעולם כי הזיכרון מדמם. האם פיסות הפרוזה הימיומית יודעות להשיב על מהות הזיכרון הזה?                                                       על עטיפת הספר מופיע תצלום של בובת חלון ראווה כשפניה סדוקות (צילם ראובן מירן שהוא גם עורך הספר). האם בובת חלון הראווה כבלה עצמה למקום המנוכר על מנת להגן על עצמה מִפְּגִיעוּת? מֵהַצָּפָה?                                                                                                                              העין העין המסתכלת הרואה את הנראה ועין הלב החשה בלא נראה, מתלכדות והפרוזה המשוררת הופכת את הספר לספר שירה מספר. נשמעת מוסיקת הרחמים. בעילום שם? לא. השם גלוי, שמה של סופרת גדולה, שמכניסה אותנו בצל קורתה. וכאן עולים בדעתי דבריו של הרב דניאל אפשטיין במאמרו: "עת הזמיר הגיע, על הגותו הלילית של ולדימיר ינקלביץ" (חדרים 15 עמ 72). במאמר מעורר השראה ומפעים אומר הרב דניאל אפשטיין, "מי שמנסה לגרש את הצל נוטה לפגוע בצלם האדם שהרי אין צלם בלי צל… ולא בכדי מדבר המקרא על כניסת אורח תחת צל קורתו של בעל הבית"… האיני יודע אינו מושג או חפץ, הוא כמו כמו קורת גג, צל  שתחתיו אפשר לפתוח שולחן ולהקהות את ההבדלים בין דבר לדבר, בין אדם לאדם בלי
לנסות לטייח" (שם).                                                                                                                                                                                         הספר  הספר מסתיים בפתגם, ה"מתחיל במצווה אומרים לו גמור", מצווה היא פעולת נפש  המקפלת בתוכה את אַדִּירוּת הרצון של המימוש העצמי, את היכולת לעורר את הטמון בך ולהוציא אותו מן הכוח אל הפועל, הסופרת, הקורא, אנחנו. לֵךְ לְךָ.

חיה אסתר

פורסם במוסף "שבת תשובה" בעיתון, "מקור ראשון" ערב ראש השנה תשע"א כט' באלול תש"ע 8.9.2010