הבלוג של מירי אמנית חומר וכותבת
שולה החתולה השולית, כך היא חושבת נדמה לי, מיללת ללא הרף שנדע אולי שהיא פה כאן. הוינטלאטור מכוון היטב גם אליי וגם אליה ואני אחרי מקלחת. היא כנראה מריחה את היוגורט הקר ששפכתי על העדשים והקישואים ורוצה גם. אצלה הכול בר יללה, משתפת את כולם בהרהוריה, תוכניותיה ולבטיה. פטפטנית שכזו. אלטר אגו שלי. הנה למשל, הכתיבה הזו בשנים האחרונות בבלוג משמשת סוג של מאבק כנגד תחושת השקיפות שלי, בחיים ובאמנות. את המאבק להֵראות נחלתי מאימי, שלא נראתה ולא נשמעה אבל הייתה מאוד עסוקה במיסכנותה, מה שסיפק לה לפחות תחושת קיום. את הצורך להתבלט ירשתי כנראה מאבי, והצורך הזה מנצח כל תחושת מחיקו·ת. לא כך הרגשתי בעבר אבל האמנות מפצה ומשלימה את החסר במידת מה.
שדה האמנות שבחרתי איננו בולט בצד האמנותי שלו במיוחד ומאבק יש לי להוכיח שזו אכן אמנות. ידידיי מהתחום מתפלאים תמיד על הצורך האובססיבי שלי לקרוא לעבודותיי אמנות. וכבר כתבתי במקום אחר שהעיסוק בקרמיקה שימושית הוכיח לי תדירות שהכישרון שלי איננו בחפצים השימושיים, אולי בגלל החשש הפמיניסטי מהשימוש בחפציי ובעקיפין בי. שוב האימא המחופצנת שלי דוחפת אותי למקום אחר. כמה אני מקנאה בקרמיקאים שעוסקים בשימושי ונפשם שקטה עם עיסוקם. אני תמיד צריכה להפוך את הקערה על פיה תרתי משמע. רק אתמול קניתי בשוק הרוכלים ביפו כלי פורצלן נפלאים שמיועדים הפעם להיקבר ממש בחומר. בשלמותם. הפרויקט עדיין חסוי, כך שאני מנועה מלהראות לכם מה יוצא מהתנור. במקרה אחד כשקניתי שלושה ספלים וצלחותיהם מפורצלן כמובן, הסכימה המוכרת להוריד מהמחיר כי היא ידעה שזה הולך לבית טוב. בנועזות חצופה לא אופיינית לי עניתי לה שלא. מבט מודאג חלף על פניה. האישה השמנמנה ומאירת הפנים שזו אני, הפתיעה אותה בתשובה מוזרה. אחר כך חשבתי כמה חתרני מצידי לקנות סטים של פורצלן מכובדים ומעודנים ולשבור אותם, לקבור או סתם להתעלל בהם. אגב יש לי ויטרינה מלאה בכלים שכאלה שנמצאת בשימוש לשמו נועדו מלכתחילה, כשאורחים, נדירים יש לומר, מוכנים ללגום עימדי תה או לסעוד ארוחות חג. אני חיה בדואליות משלימה ומרגיעה. אחת כמו כולם ושונה מכולם. אף פעם לא הפריע לי ללכת בתלם כי תמיד ידעתי מבפנים שהלא שלי כבר מוכן על דל שפתיי, גם אם אספוג מכות מאבי.
כבר דיברתי בעבר על המאבק שלי להיות אמנית מהשורה. אני קצת מתפלאת על עצמי. מחד רוצה להיקרא אמנית מאידך לא מוותרת על עבודת האבניים הטכנית כביכול, כנקודת מוצא אפשרית לעבודות מושגיות, שיוצרת קשר קרוב מידיי אסוציאטיבית לעיצוב. אני באמת לא מבינה מה אני רוצה מעולם האמנות. לו הייתי נוטשת את העיסוק בכלים מכל זווית שהיא הייתי כבר מזדחלת פנימה. אבל, אני לא רוצה לוותר על שום פן של יצירתי ומצפה מהעולם – הורים שיקבלו אותי כמו שאני. האמת שיש סימנים טובים. בעולם הקרמיקה אני בהחלט קרקר קשה לעיכול אבל מקובל. בעולם האמנות יש הדהודים מעניינים והחיים הרי לפניי….
אני מעלה טכסט זה בהמשך לתובנה שירדה עליי בזכות ההפניה של ריקי דסקל משוררת אהובה עליי לספר שכתב הקדר המשובח אדמונד דה ואל "הארנבת עם עיני הענבר"
קרמיקאי זה עוסק בעבודת אבניים פורצלנית מעודנת והגיע לשיאי יופי. שונה מאוד ממני בכיוון וכנראה גם בכתיבה. הספר מרתק ויסודי והוא על אודות אוסף הנצקה 264 NETZKE אובייקטים קטנים ומופלאים בדייקנות העתקת הטבע ,ההבעה וההומור שנוצרו ביפן משנהב, ג'ייד ועוד. שם נוהגים לחברם לאבנט, או לשאתם בכיס ולמששם כמו גם להנות ממראם המושלם. האוסף היה של המשפחה העשירה היהודית שלו, שכיום היא ברובה נוצרית והוא הממונה העכשווי על האוסף ונדר להתחקות אחר תולדותיו כמו גם תולדות המשפחה . כשאני משווה את כתיבתנו אני רואה הבדלים רבים אבל משהו מהדהד לי מוכר, אולי הכנות החושפנית והדייקנית של החוויות הרגשיות והניסיון באמצעות הכתיבה לבטא את חוויית היצירה הקראמית, יצירה שמספקת בטחון ותחושת עמוד שדרה מקצועי, יש לומר. הכתיבה היא אולי צורך להיקרא על ידי יותר אנשים. במקרה שלי גם להיות יותר מובנת.
אז מה הייתה התובנה החדשה שהאירה את שמיי הצרים?
שיש כבר ספר. הוא כאן בבלוג ורק צריך לסדר ולערוך. בעצם זו דרך להשאיר חותם של יצירתי בשנים האחרונות. התערוכה הרטרוספקטיבית שלי עליה חלמתי. רטרוספקטיבה של 12 השנים האחרונות שבהם פרץ הצורך להתבטא ולהראות יצירות בחומר או חימר כמו שאוהבים לקרוא לו. 12 שנים של מעבר בין נושאים שהם רצף רעיוני וויזואלי, לעניות דעתי. אמנם הובטחה לי תערוכה של ממש במקום חשוב מבחינה אמנותית , אבל ההבטחה נדחית עוד ועוד. יצירותיי הוצגו לא מעט אבל לא מספיק לעניות דעתי. אני מבינה שיש עוד אמנים ויש תפיסות שונות משלי ואוצרים מלוא הטנא והכיוונים. אז מה עושה האינטרנט? מקצר תהליכים, נגיש להרבה אנשים. כמובן שתערוכה של ממש פלוס ספר שהוא גם קטלוג ארכיאוני תהיה אידיאלית. אבל אם לא, גם לא אסון. דמוקרטיה, נגישות, קומוניקציה וסיפוק מיידי. למי יש זמן לדחיית סיפוקים?
כן נכון כלי (35 ס"מ גובה)ובקירותיו נעוצים שברי כלי פורצלן שמנסים לאגור ולאסוף את חלקי החומר הפלסטיני שזולג בגלל חום לוהט מידיי 2010
.jpg)
2011 עבודות שנדמות לי כנוף יפואי עם הרכב חומרים דלעיל (40 ס"מ גובה מקסימלי)
.jpg)
שתי רפסודות עם שברים מואדמים 2012 (30 ס"מ קוטר כ"א)
.jpg)
שברים לא פשוטים 🙂
תודה גלית. אכן. אבל אבני בנייה, כואבים ככל שיהיו
מירי, בעבודות שלך יש יופי שכובש אותי ואני לא יודע למה.
תודה עקיבא! אני חושבת שזו אמנות של מבוגים שמדברת אלינו ….:) מי שפעמוניהם מצלצלים…
מירי שלום!
לפני שאכנס לתגובתי, שאלה: האם "החומר הפלסטיני שזולג"…הוא חומר מן האיזור בו אנו חיים, או פשוט פליטת קולמוס בהשפעת החום והזמן?
ועכשיו לעניין: הפוסט שלך מאד מעניין אותי כי הוא נע באיזור הרגיש של היצירה הנבראת הן במילה והן בחומר ובצורה. מרתק איך את משלבת את הזכרונות והדמויות שהשפיעו עלייך בדרכי היצירה שאת נדרשת ובוחרת. לפעמים הם השברים העושים את השלם וכאן גם הדיבור והסיפור שלך כחוט השני של הרצון והזיכרון.
אכן, יש כאן אמירה ומצע ראוי לתצוגה, כספר שבו יש מקום נכבד לדיאלוג שלך עם החומר ועם עצמך וגם לדיאלוג הנוצר בין יצירותייך והסביבה בה את מציגה אותן.
כמה מילים על כלי החימר והפורצלן שלך:
השילוב המפתיע בין סוגי החומרים [תרתי משמע], יצירתי, מתוחכם ומפתיע אפילו בחיבור השֵמִי שלהם.
הכלי שזלג והנופים היפואים עם שברי הפורצלן "מדברים" אליי כיצורים מן העולם הזה שפורצים את מסגרת הכלי השימושי והופכים לדמויות ביתיות בעלות אופי ידידותי לסביבה, הניזון כנראה ממקורות האנרגיה שלך. אפשר לדמות ולהקשיב לשיחתם ולתנועה הזורמת בין ובתוך הגוף ושבריו.
גם רפסודות החומר האפור נדמות כשטות בכוח האדום, האדום הזה.. הזורם בין שברי הגוף הנושא אותן.
אכן, שברים עם בית טוב.
בברכה, רוחה
רוחה שלום ותודה על תשומת הלב!
הביטוי זליגת חומר פלסטיני הוא לחלוטין לא מקרי , להיפך מכוון והאמת שלו כתבתי חומר מקומי , שזה מה שזה, היה יותר מתאים אבל הייתי מאבדת את הרמז הפוליטי.
עבודות מהסוג הזה , ציון חומרי השברים אומר הכל, שברים של כלים פלסטיניים מחברון שזלגו עקב חום גבוהה מידיי, שברים של כלי פורצלן אירופאי, חומר מאחד ניטראלי(האמת שגרמני) מה צריך עוד?
תודה על מחשבותייך, לקרוא ולקרוא שוב
מירי
מירי יקרה, העבודות שלך מרתקות, הן אמנות בחומר, מייצבים בחומר, יש בהם משהו חידתי כמו שיר שלא הכל בו ברור עד הסוף, אני מאד אוהבת את הסגנון הזה שמשאיר מרווח לדמיון. ובקיצור את אמנית חכמה.
תודה אורה. אני שמחה שלא הכל מפורש שהרי אלה עבודות שאינן מלים. וגם שיר טוב מסתיר טפח למרות השימוש במלים. שימחת אותי אורה יקרה
מעלה דברים שהגיעו למייל שלי מריקי דסקל יקירתי. מקווה ריקי שזה בסדר שאני מעלה, כי התרעמת על העלמותם ממערך התגובות של בבננות והם , האמת, צריכים להופיע כאן בשבילי 🙂 אה?
מאת: ריקי
דואר אלקטרוני:
תוכן המסר: מירי יקרה
כבר כמה שנים אני עוקבת גם אחרי כתיבתך המשוחררת והכנה וגם אחרי העבודות שלך המיוחדות במינן.
את מלמדת אותי שלחומר פנים כל כך רבות ושאפשר למצוא חופש בתוך השברים ושהגבול הוא איפה שאנחנו מחליטים שהוא.
מאד אוהבת את העבודות שלך ואת העמידה האיתנה שלך מאחוריהן
חיבוק חם
אין לי את המייל שלך יקירה. משום מה. לכן לא יכולתי להגיב. כשאת מעלה תגובה אישית בבננות, חשוב לציין את המייל האישי כדי שאפשר יהיה להשיב לך.
תודה כפולה ריקי
מירי
מקסים אהבתי