ממשיכה בסקירת עבודות שעשיתי עם השנים. במבט של היום . איזה פוסט-מיריזם כזה. עיקר רוחה של הפוסטיות שתפסתי היא איזו השלמה אהבה והכרת תודה על היכולת ליצור.
אינני רוצה להתעקש יותר למשל על הפרשנות שלי. למרות נטייתי השתלטנית יש לומר ,לנתב את ההתרשמות.
צריך לתת לדברים לדבר . למה? כי לפעמים אנחנו יוצרים ממקום לא לגמרי מודע ומשדרים משהו אחר לגמרי ממה שהתכווננו. זו כנראה דרכה של האמנות. זו כנראה גם הסיבה שאנשים אחרים יכולים,יש לקוות ,להתחבר לעבודה שלנו,לגמרי מהמקום שלהם.
אז אני אמורה להרפות.
אבל יש פה אבל.
שיר שכתבתי אז בהחלט עלול להשפיע .
אני מאחלת לעצמי ולכם שלא יותר מידי.
העבודות הוצגו בגלריה גרוס 1 ו 2 בשנת 2002 , והאוצרת שנתנה לי ,ראשונה מכולם במה ,היא נעמי שלו . גלריה גרוס היא הגלריה הראשונה שהוצגה במקום ציבורי – דיזנגוף סנטר, אפשר לומר ברחוב. גלרית אמנות לא מסחרית בעליל שעד היום שומרת על קו לא שמרני בכל תערוכה ותערוכה שלה.
1. חומרים:ניר קוזו יפני,עץ
גודל: רוחב:70 ס"מ גובה 140ס"מ
חומרים: פורצלן,זכוכית
רוחב:80 ס"מ גובה: 120 ס"מ
חומרים: נייר קוזו , שיער
אורך כל יחידה כ40 ס"מ
והשיר
אמא שלי היתה מלאך
כבדה,רכה,מפתה
לבלוע
מתוך ים של ויתור
קבורה שם בדטמולד גרמניה
בבית הקברות היהודי העתיק
של הגולים מעצמם
ואני כאן
לא ראיתי
וכל כך רציתי
נגיעה מהמלאך הזה
שבחייו לא נגע
ועכשיו הוא נוגע
(גילוי נאות:עכשיו היא קבורה בגבעת נשר ,בראש ההר ,ליד אבי.העלינו אותה לכאן. לא עוד גולה)
עבודות חזקות ושיר שטומן בחובו סוד
תודה מיכה
נכון וגם לא נכון
אבל בעיקר נכון
הזדהיתי מאוד עם דברייך בהתחלה על האמנות והפרשנות.
העבודות וגם השיר חזקים ומהדהדים לי, מעוררים תגובה שאני עוד לא יודעת לנסח לגמרי.
תודה על תגובתך
הולכת ללמוד ולהנות גם מבלוגך.
תהיה לי חגיגה אני רואה
ואני גם אוהבת מדע בדיוני…
שיר שכולו אהבה וזכרונות יפים.
מדבר לכל אחד שיש לו אמא גיבורה.
וגם גבורה לכתוב ככה
על העיטור שהענקת לי
מה שיוצא מן הלב נכנס אל הלב
תודה וויג'דאן שאת מלווה אותי גם בפוסט זה
וגם תודה על תגובתך החמה
עבודה חזקה, מטלטלת ונפלאה.
תודה על השיתוף.
אני כמעט מכירה אותך
בכל אופן מעט מעבודותייך
ונראה לי שיש בהן את השילוב המופלא בין אמנות וחפץ. ימים יגידו.
קצת אומץ נדרש.
תודה על הליווי של הבלוג ויחסך החם לעבודתי.
מירי,את צודקת.אומץ נדרש.
תודה על ההשראה וההתיחסות.
לו היו לי המילים….
לתאר את שבבטן וההבעות לקריאת הפוסט הזה.
ההקדמה היא הבנתי, התמונות והכתיבה הן מעליה
באהבה
=)
תודה יקירתי
פה בבלוג יש הזדמנות לפרסם גם טכסטים.
אממה מתלבטת קצת כי הכל כל כך כבד אצלי-רוק כבד
שמחה שבחום אוגוסט עוד יש כוח להתעמק
בקרוב אצלך
העבודה שלך לקחה אותי למחוזות שקשה לי מאד להיות בהם. אני נדהמת מהיכולת שלך להביעה את עצמך בכתחבה ובפיסול.
היה לי קשה עם העבודה, חשבתי הרבה על אימי ויחסי איתה. יש לי הרבה עבודה עכשיו. למזלי אימי עוד חיה.
תודה
אכן זכית
לפעמים יש הזדמנות נוספת לתקן את הקשרים כשכולנו מתבגרים יחד.
גם אימך זכתה.
עבודות הגוף נהדרות, אמיתיות, חזקות.
תודה אילנה תגובתך חשובה לי
מירי, העבודות וגם השיר מאד חזקים,
אמנית רבתחומית בלי תחומים
הי אורה תודה!
השיר שופר אני מקווה בעקבות שתי הערות של אמיר אור.לא לגמרי בטוחה בשורה האחרונה.
מירי, הסוף של השיר ברור, דוקא ענין הבליעה לא ברור, מי בולע? היא בולעת אותך? את ניבלעת בים הויתורים? את בולעת את הויתורים שאת נידרשת לותר, בשתיקה? נסי להבהיר יותר, השיר מרגש וחזק.
תודה אורה
אשקול
קשה מלאכת השיר
וטוב שכך
כמו כל מלאכה
אבל תודי שמרתקת
מירי, עבודות מדהימות וגם השיר. את אמנית נהדרת
איריס
ושוב, מירי יקרה, אי אפשר להפסיק להתפעל ולהתרגש. וזה מעורר כל הרבה מחשבות.ומחזיר לפוסטים האחרים, גם על הלידה של מאיה רוז. פתאום דברים שקראתי מקבלים משמעויות נוספות. משהו במלאך הכל כך מלאכי הזה מאד לא מלאכי. דווקא מחוספס. ושבור. ולא מעודן.(אגב, מה זאת אומרת שיער?ממש שיער?)
והשיר כל כך חזק ומלא סתירות פנימיות עזות. הרי דמות המלאך שכתבת, כמו זו שיצרת, בכלל לא מלאכי. ומלאך אף פעם לא נוגע. וכאילו, קשה ככל שזה נשמע, שאף פעם לא הייתה אמא. ממשית. שנוגעת.
חזק חזק וכואב. ממש נושך.
הבנת יקירתי איריס אף פעם לא הרגשתי ממש את אימי , את מגעה בעיקר. בצמתים חשובים היא דוקא הפעילה אנרגיה אבל לא ביומיום המחבק…