שני חלומות ובוקר מהורהר

הבוקר התעוררתי מוקדם מהרגיל.
זכרתי את החלום המכונן של הלילה ושמחתי איתו .בחלומי אני מנקה את הבית שגרים בו ההורים שלי אחותי בעלה וילדיה ומשפחתי . ואני מנקה.
כל סוגי הלכלוך מופיעים וכל האמציעים: שטיפה בזבזנית של מי כנרת , איסוף קורים מאובקים מפינות אפלות, ייבוש שטיחים ובדים ששימשו  בבית הזה לאטימה של חלחולים והפכו רטובים, פרישת אותם בדים ושטיחים על גדרות לייבוש, ויכוחים אינסופיים עם כולם שטוענים שהניקוי מיותר או פוגע באוטונומיה, עד לטענה של בן משפחה שלא התחשבתי באימו הזקנה שלה הוא מועיד חיים ללא ביקורת וללא גבולות והנה אני פה מציצה ומפנה ואגב גם קצת מחטטת בחפציה.הנקיון נמשך ונמשך ומעסיק אותי וכשאני כבר חושבת שסיימתי מתחילה איזו תינוקת של המשפחה לנקות ומראה לי מקומות נוספים. עד הפינה האחרונה.יופי.
אבל
בחלום שבא מיד אחריו אני מחפשת את נעליי ולא מוצאת אותם , רואה שלבנות אחותי ארון מלא נעליים ומבקשת זוג כי לא מוצאת את שלי, והיא מסרבת , נקמתי ככותבת התסריט היא שאני שומעת שהיא מתעתדת להתגרש , אבל בעיית הנעליים לא נפתרת. אני יודעת שאני צריכה לחפש טוב יותר את נעליי איפה שהוא בחוץ או בשמש או באיזו פינה חשוכה . ולא מוצאת. זהו הפעם החלום נגמר בצורה לא מספקת.אם תרצו לדעת את פשר החלום למי ששרד עד כה-  אחליף נושא (אולי)

בימים האחרונים אני מוטרדת בקשר לתערוכתי בשאלה איך נכנסים לממסד האמנותי. הווה אומר מוזאונים ועיתונאי אמנות שיירצו , אני חוזרת יירצו לכתוב עלי. כמובן מדובר בתערוכתי שאני חושבת שהיא טובה.
הרבה נתונים הם לרעתי. 
ראשית המדיום האחד -קרמיקה -פורצלן ולא ערוב חומרים שמעיד על אמנותיות בון טונית יותר. 
שנית איזה מדיום – נו באמת חמר -פורצלן שממנו עשויים מיטב הכלים השימושיים. עיצוב יאללה עיצוב. שלישית טוב נו חומר רגיש ושביר שמנסה להשמר ותמיד נשבר בסוף ,אם הוא לא בתיבות שמורות היטב,
רביעית נו חומר ז"א פורצלן לא מקובל  כמדיום אמנותי פרופר, 
חמישית מי עושה את זה? לא בוגרת מדרשה שיש לה קליקה , סליחה חברת השתייכות , אחת שבועטת בדלי הקרמיקה במרדנות בלתי נסבלת – לא עושה שום דבר שיהיה "נעים" בבית , טוב יש כאלה שנעים להם עם אמנות כזו אבל הם לא בממסד, כן ולא מסחרית שמקבלת הזמנות , קשה לקנות ממנה , או המחיר או כל מיני עיקומי אף של , לא בא לי למכור עכשיו, רגע חכו לרטרוספקטיבה במוזאון , אחר כך.
שישית – נושאים קשים ודי גופניים – מביכים לא קלים לעיכול לעיתונאי  האמנות המעטים שבכאן. ולחלק מהצופים.
שביעית – הגיל שלי. מה זה איפה היא היתה עד עכשיו ? הרי סיימה ללמוד לפני  35שנה ורק ב10 השנים האחרונות יצאה לתערוכות? הרבה יותר כיף לעודד צעירים . תרבות הצעירים . למבוגרים ולמבוגרות עלול להיות רחמנא ליצלן ריח של זקנה.
שמינית- אם ניקח בחשבון יציאה לעולם האמנות של לפני 10 שנים . רגע תהליך יפה:
הגעתי לתערוכה במקום מרכזי, עם עבודות שאני מרוצה מהן,תגובות מחממות לב, יחס חם מידידים רבים(לפני שנתיים כשהתחלתי את התהליך חששתי שלא יהיה לי את מי להזמין לתערוכה והנה שנתיים של יציאה מהקליפה לעולם האינטרנט הביאו לי ידידים רבים ואני להם  GOD BLESS THEMׂ 

עכשיו אני צריכה להסתער על חומות הממסד ואני די ערוכה . לא אספר איך רק אומר שלצערי משרד יחסי ציבור הוא מעבר ליכולתי הכספית . אבל היום  שבועיים לפני סיום התערוכה אני מנסה. מקווה שאצליח. וכן גם אם לא אלמד לתערוכה הבאה . אני כאן בשביל להישאר.אז בבקשה בלי ניחומים זו לא מטרת הטכסט הזה!
ואשר לחלומות . 
נקיון יסודי , נו כל אחד מבין – התמודדות , התבוננות  ללא חשש בפינות החשוכות , משהו שאפשר להמשיך בו לא מעט ומתאים לי גם בגילי המתקדם . שהרי אחד החששות שמלווים אנשים "במצבי" הוא איך אמשיך הלאה , מה יהיה "סדר היום" שלי, אז התבוננות תוך כדי יצירה . GOOD ENOUGH  FOR ME  
והחלום השני – חיפוש אחר נעליים , הוא כנראה חיפוש קבוצת שייכות קרמיקאית מהשורה אני כבר לא ולכלל שייכות למועדון עולם האמנות , עדיין לא הגעתי לפחות לא באופן רשמי. נכון שאני אוהבת לא להיות שייכת , אבל בינתיים המועדון הזה הוא עדיין חלומי. והאופק תמיד ייתרחק. כנראה שאלך יחפה עוד שנים רבות . רגע דוקא נחמד. הי מה קורה פה שום תמונה?

טוב אחת ,קליפת בד  (פורצלן ) שישבה על עובר ועכשיו היא ריקה . קליפת גולם .איפה הגולם? הלך לטייל על הדף בלי נעליים …