בננות - בלוגים / / רוז ואני
הבלוג של מירי
  • מירי פליישר

    אמנית חומר ופורצלן  וכותבת. 5 תערוכות יחיד והרבה אחרות קבוצתיות. אמא לשלושה צעירים גדולים, אשה לבעל, מורה לתלמידים, סבתא לנכדים :) מאמרים  ב"מארב"  וב"ערב רב" מגזינים מקוונים על אמנות וחברה. מאמרים על אמנות ואמנות הקרמיקה. דימויים שהתפרסמו בכמה מגזינים לשירה "נתיבים" לאחרונה בלוג עבודות  מעודכן     http://mirifleisher.blogspot.com /  טלפון להתקשרות:  03-5494799 כתובת אי מייל:   בית: רחוב יהושוע טהון 8, רמת השרון 47268

רוז ואני

 

כמעט בחרדת קודש אני מעזה להכנס לנושא נורא זה – רציחתה של ילדה קטנה וחוסר תשומת הלב של הסביבה להעלמה. ממאי עד אוגוסט. ההזדהות שלי מתעוררת למרות שגדלתי במשפחה שלא התפצלה
עם שני הורים , בארץ אחת , בסביבה ידועה ובמסגרות מסודרות.
מה יש בו בסיפורה הנורא שמזעזע אותי. קודם כל המיותרות שלה . מיותרת לכולם . אחר כך היותה שק איגרוף למבוגרים . אחר כך הנוכחות הממשית שלה שאותה לא יכלה למחוק למרות שבטח ניסתה בכל כוחה לצמצם את עצמה לכל פינה חשוכה אפשרית . ילדה היא ילדה , אוכלת גלידה , אוחזת בחוסר מיומנות מזון שמתנהג לא יפה ונוזל על מושב המכונית , פניה מתלכלכות , ידיה רועדות , ביטנה מקרקרת לטעים הזה. ילדה . וכל נוכחותה מטרד אחד מיותר. אפילו לסבתות היא נעלמה לחודש וחצי והן לא חיפשו אותה. ילדה אחת מיותרת. כמה ילדים מבתים טובים ,משפחות מסודרות,מסגרות ממוסדות , מרגישים כך . 
אני יושבת עכשיו למחשב. על השולחן חתולה בשם שולה שמרגע שהיא מתעוררת מתחילה לילל לתשומת לב. חתולה שננטשה על ידי אימה ולא אומצה בזמן הנכון לחיק אף אחד. ועל הריצפה אחותה באני שזכתה לקבל יחס צמוד ואוהב ולמרות שחוותה כמה טראומות , לא מפחדת לאבד אהבה ומוכנה לקבל אותה כשאת מוכנה לתת. שתי חתולות . סילחי נא לי רוז על ההשוואה, רציתי לומר שהצורך בקשר , בחיבוק , בשקט השייכות הוא כל כך קדמוני , חייתי, בסיסי. אפילו את זה לא קיבלת.
ואני שקיבלתי ? אולי לא.
ובכל זאת מחפשת הבדלים. אני נותרתי בחיים. יוצרת אמנות ואולי מדברת בשמם .
מעלה 2 יצירות שבהם השתמשתי בתמונת ילדה בוכה שלי שנותרה כתעודה מאשימה .
ולומר לכם שהייתי אימא נהדרת ? אפילו שולה החתולה הנטושה לקח לי זמן רב להיפתח לסיבלה. הייתי שקועה בעצמי. ושוב לנחמה אומר שמוטב להתעורר ולגלות נקודות אפלות בעצמי מלא להתעורר אף פעם.
העבודות הוכנו לתערוכת DEADY  שלי…אותו אהבתי ושנאתי בו זמנית .  

עוד סדרה פירסמתי בבלוגייה פה "בבית"
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=1775&blogID=36

ועוד אחת "נמחקת" כאן
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=36&itemID=1872

38 תגובות

  1. עבודותיך מרשימות כרגיל.

    אבל אותי מזעזע , מה מזעזע אותנו.

    לא מזעזע אותנו שילד עם ניוון שרירים שלא מסוגל להניע ידיים ומתקשה לאכול לא מקבל סייעת אישית, אותי מזעזע שילד סכיזופרןתקוע שנים במסגרות לא הולמות, שילדים עניים לא זוכים לתמיכה הולמת .

    על כל אלה ואחרים כתבתי ולא תמיד הכותרת שלי הייתה מספיק צהובה, או שאני לא , ידועה, אישיות, ולכן לא תמיד היו תגובות, זעזוע, הצעות לפעולה.

    אני מצטערת אם אני נשמעת כמו תקליט שבור, כי אותו דבר כתבתי לשוש.

    רוז נרצחה ונפשם וגופם של עוד ילדים מוזנחת ועוברת התעללות על ידי הורים, רשויות ואנשים אדישים.

    • מירי פליישר

      אביטל
      מצטערת שאינני מגיבה בבלוג שלך להתראותייך הזועקות לשמיים. אדם צריך לשמור על נפשו מכל הסבל הסובב. את כנראה קרובה לילדים האלה מתוקף עבודתך ורואה סבל אינסופי יום יום . אולי דרכך להתמודד היא הכתיבה , התפילה , האמונה. אני מעריצה אותך על כך . רק לפעמים מתמוטטת אבן בחומת ההגנות . אנא סילחי לי.

      • אני באמת במחשבות לגבי זה .

        קראתי גם את תגובתך אצלי.

        אולי אני עשויה מחומר קשה יותר ולא מבינה אחרים. קצת תקועה ברצון שלי לעשות ולא מבינה את המתקשים שעושים בדרכם.

        אני בכלל במחשבות ותהיות ובאמת מאמינה שה" ייתן לי את התשובה.

        אבל באמת אמונה נותנת כח מה אני יכולה לעשות שזה כך.

        כל העובדים שלנו רובם ככולם אנשים מאמינים בדרגות שונות.

        אם כי זה לא מחייב.

        אולי זה המקום הזה?

        מצד אחד אולי אני מעיקה אז אקח פסק זמן ומצד שני, גידלתי אצלי בבית ילד שעבר התעללות,וכמה שניסיתי חלהגן עליו מפני משפחתו זה לא תמיד הלך, סיפור מאד מורכב, אנחנו בכלל נורא מורכבים מירי.

        זה פתאום מעציב אותי, אך יחלוף.

  2. איריס קובליו

    מירי
    עבודות חזקות. בעיקר השניה. אני מניחה שהן חלק מסדרה. הייתי רוצה לראות יותר מהסדרה.

    • מירי פליישר

      איריס יקרה
      הוספתי קישורים לפרסומים של סדרות נוספות . מסדרה זו בחרתי רק שתיים וגם כך הראשונה לא מאממת ונמצאת שם רק כדי להסביר את השנייה.
      לפעמים אני מפעילה ביקורת איכות על עבודותי . הבלוג הוא גם חדר פרטי וגם חשוף לעין הציבור וחשוב לי להציג את הטובות ביותר על הבמה כראוי להצגת יחיד.

  3. מירי, מרגשות המלים הכנות והחושפות. העבודות מלאות עוצמה, במיוחד השנייה. גוף מתפוגג אל תוך האדום ורק העיניים שנעוצות בך. כלומר בי.

  4. בהחלט מה שפגע בי בבטן הייתה המיותרות שלה, כמו שהגדרת כל כך טוב.נראה שהיא דווקא ילדה ש"השתוללה" לפי דבריהם, ושלמה על זה מחיר.
    הדיפטיכון הזה חזק.מצמררת העבודה השנייה בה היא נעלמת בים של דם.
    בעקבות הפוסט שלך אשים אצלי, לזכרה של רוז עבודה שעשיתי פעם נגד התעללות בילדים.

  5. ספור הילדה אינו עוזב, מבט עיניה הבוכות חייה הקצרים הקשים. שתי העבודות כאילו כותבות את זה, העיניים אדום הדם, ההתפוגגות וזכר העיניים, למרות שהעבודה לא נוצרה עכשיו היא מכילה את העצב הזה, באופן שהמבט אינו עוזב אותך.

    • שכחתי להוסיף העקבות מסביב, כל כך חזק!!

      • מירי פליישר

        תודה חניעל התייחסותך
        העבודות לא נוצרו במיוחד אבל העליתי אותן במיוחד. לא נראית לי הדרך להכין עבודה במיוחד. עלולים לאבד את הפרספקטיבה של האיכות . ואז מפספסים לדעתי גם את המסר .

  6. חזק מאוד ומתאים. העבודה השנייה בייחוד.

    • מירי גרמת לי לבכות , אני מרגישה אילמת וכל כך מעריכה שנימצאו לך המלים הנכונות, ועבודות לענין הקשה הזה שמותיר את רובינו אילמים נוכח הרוע האנושי. מחבקת אותך כי הצלחת.

    • מירי פליישר

      תודה איציק

  7. מצמרר. מירי יקרה. אמיצה.

  8. אוי מירי זה כבר יותר מדי למסך אחד.

    • מירי, הקטע האחרון שלך שמתייחס לאמהות עורר בי הזדהות מסויימת. אנו אף פעם לא מרגישות שעשינו די למען הילדים גם כשאנו מרוכזות בהם וגם כשאנו מרוכזות בעצמנו.

      לילדה הקטנה רוז היו חיים שבהם הייתה היא מיותרת, כפי שגילינו פתאום יום אחד כולנו. האמא הזאת של רוז כנראה, על פי מה שראו עיניי גם היא מיותרת בעולם כי היא נגררת אחרי הגברים של חייה. ואין לה הכוונה והדרכה. כעת מאוחר מדי לעזור לה .

      שושנה

    • מירי פליישר

      אומי את צודקת .

  9. חזק מאוד מאוד מאוד מאוד מירינקה. פוסט חשוב וחכם ומצוין.

    • מירי פליישר

      יעלה בטח הרגשת ששוחחתי איתך כשכתבתי אותו , על האוטומטיות שבה מביאים ילדים לעולם ולא תמיד יודעים מה לעשות איתם וטענתך הרדיקלית להתחיל לשאול אם מוכרחים ואולי לא …ושלא ישתמע שאני מצטערת על הורותי , יצאו לי ילדים מופלאים.

  10. מירי יקרה
    נגעו בי עמוקות:
    הכנות,
    הכאב,
    הצעקה,
    העבודות מטלטלות.
    ודמי הילדה צועקים מבטן האדמה.
    בעולמינו הקר והמנוכר דורשים תעודה כשרות על כל דבר, המקצוע הכי חשוב הורות, כל אחד יכול ללא כל אחריות והכשרה והמחירים כבדים מנשוא

  11. מירי
    קוראת את דברייך, מהנהנת ומרכינה ראש. גם אני, באמצעות בוני, כלב הנשמה שלי, למדתי רבות על נתינה ואהבה, על הצורך להעניק ופליאה גדולה על ההורות הנוטשת ומתעללת.

    אשוב לפוסטים האחרים שלך בסוף השבוע
    סדרת המחיקה חזקה בעיניי בגירסתה שם, בשל התהליך והצבע השקט.

    וכשאני חושבת על רוז עולה בי תמונתה בה היא מנסה לחייך, בעיניה תהומות, וידיים אוחזות בה.

  12. השילוב של האדום-שחור מחזיר אותי לילדה בסרט "רשימת שינדלר" ולמשתמע ממנה.

  13. מירי, עבודה חזקה : ילדה הולכת ומתפוררת ? ילדות הולכת ומתפוררת ? שניהם ? אירוני ששם הילדה רוז ,אירוני יותר ששם האם מארי והכי אירוני ששם הסבא – רון רון !!!

    • מירי פליישר

      ריקי
      ילדה הולכת ונמחקת אבל עיניה לא נותנות מנוח וטוב שכך . היא לא נכנעה וניצחה בסופו של דבר. לא כמו רוז.
      כן השמות…..

  14. מירי
    את מכירה ילד שלא בכה בילדותו? אז למה תמונות כאלה נדירות כל כך? למה לאור הצגתן נוצרת ההנחה המוטעית (ולפעמים הזכרון המוטעה) שכך נראתה כל ילדותך, בעוד שהאמת היא ששאר ההורים פשוט לא צילמו בכי, ואם כן אז לא שמרו אותו. אולי את צריכה להודות להוריך על האובייקטיביות…
    אין לי מה לומר על רוז האומללה שלא נאמר כבר. חבל שרק מותה שחרר אותה מהגיהנום של חייה ולא אהבת בני אנוש.
    יעל

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למירי פליישר