אמנות נטו מציירת ומאיירת כל הזמן
התופעה הנצפית במקומות ציבוריים בכל רחבי העולם, בכל השפות וכל הלאומים – ה"גרפיטי", אפיינה תמיד את החברה האנושית. החל מימי רומא ופומפיי או אף אחורה יותר בזמן לציורי המערות או מצריים העתיקה. כתובות וציורים שנחרטו על קירות ציבוריים, בתים ומונומנטים משקפים עבורנו את שפת היומיום החל בהצהרות פוליטיות וחברתיות, הצהרות אהבה , עלבונות, אבל בראש וראשונה ביטוי עצמי,חיפוש הכרה וייחודיות, פרסום והפצת מסר לכמה שיותר אנשים אשר ייחשפו לכתוב או למצוייר.
שמתי לב לתופעה הנרחבת והייתי סקרנית לדעת האם זהו פשוט ונדליזם ?
האם הגרפיטי יכול להיקרא "אמנות"?
הגרפיטי המודרני אמנם נבחן על פי קריטריונים משל עצמו אבל יש לו היסטוריה, התפתחות סגנונית, מונחים, כלי עבודה וטכניקות ואפילו אבות מייסדים שנתנו את חותמם, תרתי משמע.
אנסה לבחון מה כולל המונח "גרפיטי" והאם הוא עומד גם בסטנדרטים ובקריטריונים של הגדרת יצירת אמנות. בסקירה גם כמה מונחים המקובלים בעולם זה ואזכיר מספר יוצרי גרפיטי ידועים.
ליצירת הגרפיטי מגבלות , והן קודם כל, היותו מנוגד לחוק עקב העובדה שהוא מבוצע על-פי רוב על רכוש ציבורי כמו תחנות רכבת תחתית, על קרונות רכבת ועל קירות של מבנים עירוניים ציבוריים. בנוסף, מהירות הביצוע מהחשש להיתפס, עבודה בשעות בלתי שגרתיות וגם השימוש בתרסיס ספריי צבע אשר דורש התמחות מיוחדת כדי להפיק ממנו את המירב. דוקא מגבלות אלו יצרו סגנונות ייחודיים לו וכלי עבודה מתאימים.
הגרפיטי המודרני , שנקרא גם אמנות הרחוב , אמנות הרכבת התחתית או אמנות הארוסול, החל להיות נפוץ בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 בעיר ניו-יורק והופץ עד מהרה לכל רחבי העולם כשפה אמנותית לכל דבר, הנראית על קירות מבנים ציבוריים לפעמים מכערת אבל גם מייפה לעיתים שכונות עוני.
בדקתי ומצאתי שההיסטוריה של מה שהתחיל כאמנות הרכבת התחתית התחילה כפי הנראה כשבחור ממוצא יווני שכינה עצמו "טאקי" Taki 183 אשר עבד כנער שליח והשתמש הרבה ברכבת התחתית, חתם את שמו היכן שרק אפשר היה, מאות פעמים ברחבי הסאבווי בכל העיר ניו-יורק. שמו האמיתי היה דמיטריוס ו- 183 היה מס" הרחוב בו גר.
מכיוון שאי- אפשר הייתה להתעלם מהתופעה ב- 1971 התפרסם עליו מאמר בניו-יורק טיימס.
כך קיבל "טאקי" הכרה בכך ונתן עידוד לעוד הרבה "חותמים" שנוספו עד מהרה. הידועים שבהם: Julio 204 , Joe 136 ועוד. כך נוצר מה שנקרא Bombing שהיה "הפגזה" שלהעיר בכינוי הגרפיטי.
התופעה התרחבה וכמויות של כותבים הפיצו את שמותיהם במה שנקרא Tag.
ה-Tag הוא חתימה פשוטה של שם או כינוי, שנעשתה תחילה ע"י עטים ומרקרים, ואפשר למצוא אותה בכל מקום, כאשר החותם מפתח איזה סגנון אופייני משלו לכתיבת שמו.
.jpg)
עד מהרה עברו החותמים לשימוש בספריי צבע אשר הינו מהיר ונוח יותר לביצוע וגם מתאים יותר לרסס באמצעותו על גבי משטחים שונים כמו קרונות רכבת מתכתיים או משטחי אבן ועץ.
לא הסתפקו בפייה המקורית של הארוסול אלא הלבישו עליה ראשים מתחלפים עם נקבים בגדלים שונים שנלקחו מארוסולים אחרים כמו דאודורנטים, כדי ליצור זרם דק או עבה יותר של צבע וליצירת אפקטים שונים. בשלב מסויים כבר היה ניתן לקנות בחנויות ארוסולים וכן פיות שנמכרו לחוד.
במשך הזמן היו כל כך הרבה כותבים שהיה צורך למצוא דרכים חדשות על מנת לתת חותם אישי ייחודי כדי להתבלט. לצורך כך היו חייבים לפתח סגנונות שונים וטכניקות מקוריות.
נוצרו צורות גראפיות חדשות של אותיות. האותיות הפכו ליותר ויותר גדולות, עם קווי מתאר, תלת-ממדיות , תוך שיפור הטכניקות ומהירות הביצוע . ב-1974 החלו כותבים כמו Tracy 168 , clift 159 ו- blade oneליצור עבודות משולבות בציורים, איורים ודמויות מסרטים מצוירים (cartoons).
התפתחו סגנונות חדשים של קליגרפיה. Topcat, phase 2 יצרו את סגנון אותיות ה- Bubble הידוע: אותיות עבות ותפוחות.
בשנים 1975-1977 עבר הגרפיטי לשלב הבא והתפתח סגנון ה- throw up שהתפתח מסגנון ה- Bubble. זהו כבר גרפיטי מפותח יותר שתוצאותיו הינן עבודות גדולות בעלות נוכחות. עבודות אלו בוצעו באמצעות שימוש בשני צבעים אחד לקווי המתאר והאחר למילוי. כמו כן, נוספו אלמנטים קישוטיים כמו פרחים, כוכבים, כתרים וחיצים.
יוצרים כמו
flint 701 ו- pistol, כולם "שמות" ידועים פיתחו סגנון משלהם. האחרון פיתח סגנון של עומק שהפך למודל לחיקוי. הגרפיטי בשלב זה היה תלת-מימדי ודרש בגלל מורכבותו יותר ממידה מסוימת של כישרון אמנותי. העבודות שלהם הפכו ל"יצירות".הצורות הבאות של הגרפיטי כבר דרשו תכנון מראש והכנת סקיצות, והשקעת זמן לביצוען.
ה-masterpiece (בקיצור piece ) הינו כינוי לעבודה צבעונית ומורכבת, אשר דורשת הפקה ותכנון מראש מכיוון שהינה למעשה ציור קיר. ה-piece כולל גם דמויות מצויירות, לעתים מקוריות של האמן ולעתים לקוחות מקומיקס ידועים.
תהליך העבודה על פרוייקט כזה מתבצע בשלבים: תחילה מתוכננת הסקיצה בדייקנות על דף, אחר כך מצויירים קווי המתאר בצבע בהיר על הקיר, ואז נוספים צבעים ורקע.
בגל חדש של יצירתיות פרחה עבודה בצוותים, הידועים מביניהם ה- TDS, roc stars ו-mafia אשר אף יצרו ביניהם מלחמת סגנונות וציירו על קירות ועל רכבות שלמות.
לעיתים השתתפו בפרוייקט כזה חברות מסחריות או עסקים.
ציור הגרפיטי, שצמח מתוך שכבות אקונומיות חלשות שלא יכלו ללמוד אמנות בצורה רשמית, אפשר לנוער שיצר אותו לבטא עצמו. הם מחו נגד אלימות המשטרה, ואת התסכול שלהם מהממסד וחברת השפע. הגרפיטי כתופעה ברחבי העולם מוחה נגד נושאים שונים, נגד הנשק הגרעיני, חברות הסיגריות ואף נגד השימוש בסמים. ניתן כמובן להזכיר כאן את הציורים על חומת ברלין שיש להם משמעות בפני עצמה.
בשנות השמונים הפך הגרפיטי והיה לחלק מתרבות ההיפ-הופ שכלל גם את הראפ, הברייקדנס וה-dj. אבל התגברות המתח ברחובות, שימוש של כנופיות רחוב בגרפיטי לסימון הטריטוריות שלהם, אלימות ועלייה בצריכה סמים כמו קראק הביאה להכרזת מלחמה של הרשויות בגרפיטי, הוצבו גדרות בטחון ואף נאסרה מכירת ספריי צבע.
באותה תקופה ממש החלו לשים לב בעלי גלריות לאמנות וסוחרי אומנות מארצות הברית ומאירופה לתנועה האומנותית רחבת ההיקף הזו שאי אפשר היה להתעלם ממנה, ואימצו אליהם מספר יוצרי גרפיטי כשרוניים ובולטים. הם הציגו את עבודותיהם בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות וחלק מאמני הרחוב עשו הסבה מאמנות הרחוב אל הגלריות לאמנות.
דוגמאות בולטות לאמני גרפיטי מוכשרים מן הרחוב שהגיעו אל הממסד האומנותי וקיבלו הכרה הם: Dondi, Dream ,Talent futura 2000 וכמובן קית" הרינג הפופולארי, אשר ניתן לראות אפילו היום קלסרי ומחברות בית ספר מאויירים בדמויות הידועות שלו.
הפופולריות של האמנים אלו גרמה לעולם האמנות הממוסד להתעניין יותר באמני הגרפיטי. חלק מהם עבר להציג בגלריות, ואחרים נשארו נאמנים לאמת שלהם – לציור בתחנות הרכבת, מהסיבה הפשוטה שמי שעבר לאמנות הממוסדת נאלץ להקטין את ציוריו מגודל של קרון רכבת לגודל של בד קנבס…
בתי ספר לאמנות כוללים את אמנות ה"היפ-הופ" והגרפיטי בתכנית הלימודים שלהם ואתרי אינטרנט מייחדים להם אתרים משל עצמם המציגים גרפיטי מרחבי העולם ואף מלמדים אותו שלב אחר שלב.
ניתן לראות דוגמאות לגרפיטי ואמנות רחוב גם בישראל, החל בכתובות פרטיות של "ברוך ג"מילי", "קוקו בן 19" או סתם "קרן אני אוהב אותך", כתובות פוליטיות כמו "העם עם הגולן" ועד אמנים כמו רמי מאירי אמן ציורי הקירות שציוריו מפארים בניינים רבים בתל אביב וברחבי הארץ. גרפיטי לתפארת כזעקה ואבל ראינו גם על הקירות בכיכר אחרי רצח רבין.
אין לי שום ספק כי הגרפיטי הינו מדיום יצירתי.
בצורתו הפשוטה הוא כלי פשוט וספונטני שמאפשר ביטוי עצמי ליחיד, לחבורות רחוב ואף לתנועות פוליטיות. בצורותיו המורכבות יותר הוא עומד בקריטריונים של יצירת אמנות של ממש – על אף מגבלותיו ולמרות הבעייתיות שלו מבחינה חוקית.
הגרפיטי כולל בתוכו את כל האלמנטים של יצירה אמנותית: צורה וקו, צבע, ציור, רישום ואף פיתוח קליגרפיה ותלת- מימד, ומעל לכל – כמו בכל יצירת אמנות, הגרפיטי משקף סגנון וביטוי אישי של האמן היוצר אותו, והוא כנראה לא ייעלם מן העולם.
יש לי מנהג לצלם גרפיטי בארץ ובעולם:
ונציה 2007 (צילום אילנה גרף)
בתל-אביב
למאמר עם כל התמונות וקישורים רלוונטים
http://www.art-text.com/articles-17.htm