"אמנות ואוטופיה" – על תערוכה בלתי נשכחת

   
אני רוצה לשתף ברשמים שלי מתערוכה   שלקחה אותי למסע היסטורי מרתק בהצעתה פרשנות חדשה לאמנות המאה העשרים תוך הצגת שילובים בין-תחומיים מופלאים בין משוררים וציירים, מוזיקאים, אנשי קולנוע, צילום ומחול מודרני.

יצא לי להיות בברצלונה בשנת 2004 ולבקר בתערוכות שהתקיימו במסגרת "פורום ברצלונה" .
"פורום ברצלונה" היה אירוע בינלאומי תרבותי ותיירותי, שהתקיים בין החודשים מאי וספטמבר בבירת קטלוניה,  (המדהימה בעיני גם ככה…) במשך 141 ימים. לפורום היו שותפים עיריית ברצלונה, ממשלות קטלוניה וספרד וארגון אונסק"ו.

בפורום הוצגו שלל אירועי תרבות ואומנות. מתחם ארכיטקטוני רחב ידיים הוקצה והוקם ליד הים, ושם נערכו רוב האירועים ומלבד זאת בכל המוזיאונים הגדולים של העיר.

הוצגו בו יותר מ-450 מופעי ריקוד (מיכאל ברישניקוב, פינה באוש ולהקת המחול הלאומית של ספרד) והצגות תיאטרון, מופעים של זמרים בינלאומיים ידועים, אינספור מופעי רחוב, קרקסים, הצגות תיאטרון-בובות, סדנאות ריקוד ובישול, והכל באווירה בין-לאומית של גישור בין תרבויות.
בנוסף התקיימו דיונים פומביים בין אנשי רוח מכל רחבי העולם בנושאי עימותים תרבותיים, אנושיים וזכויות האדם כמו גם פרלמנט בנושא הדתות בעולם. בין המשתתפים הישראלים באירועי הפורום היו תזמורת מנצרת וקבוצת המחול ´אמנסר´ בהדרכתה של נטע שזף, ובדיאלוגים נטלו חלק אורי אבנרי ודן בר-און.

במסגרת הפורום התקיימו ארבע תערוכות גדולות, במוזיאון מירו, מוזיאון פיקאסו, במוזיאון לאמנות קטלאנית ובמוזיאון לאמנות מודרנית. המכנה המשותף לכל התערוכות היה הקירוב בין התרבויות והדגש על נושאי מלחמה ושלום והגלובליזציה.  גיליתי שם גם את הצילום הידוע של עדי נס "הסעודה האחרונה".

Marcel Broodthaers Le Corbeau et le Renard, 1967

ביקרתי בתחילת יוני בברצלונה, בפורום ובחלק מתערוכות, אבל בייחוד משכה את תשומת לבי תערוכה שזכתה לשם המסקרן : "אמנות ואוטופיה", ובשמה המלא: Art and Utopia – Limited Action .

התערוכה התקיימה במוזיאון המדהים לאמנות מודרנית בעיר (ה- Macba), אשר נמצא במתחם המוזיאונים.
בחלל הלבן הענק שלו עיצוב מודרני המחולק בשיפועים, כשבכל קומה מספר אולמות תצוגה גדולים. התערוכה איכלסה את כל אולמות התצוגה שבקומה העליונה.

הרעיון המרכזי בתערוכה מבוסס על משנתו של המשורר הצרפתי בן המאה ה-19 סטפן מלרמה 
(Mallarme), אשר חיבר ב- 1897 מסה שעסקה בשירה המודרנית – L’action restreinte (באנגלית: action The Restricted) – בתרגום לעברית: הפעולה המוגבלת.

מלרמה, שהיה מראשוני המשוררים הסימבוליסטים, דיבר על אינדיבידואליזם, על יצירה על-פי הדמיון ועל החיפוש הפנימי אחר היופי, בניגוד גמור לריאליזם ששלט באומנות של סוף המאה ה-19. בביתו התקבצו אמנים שדנו בשירה, אמנות ופילוסופיה, וביתו נחשב ל"סלון" אינטלקטואלים במשך שנים רבות.

מלרמה התייחס במאמר שעליו מתבססת התערוכה לכתיבת השירה המסורתית כאל פעולה המגבילה עצמה במסגרת המוחשית של הספר. הוא עצמו ראה בשפה הפואטית אמצעי רוחני, כאשר החריזה החופשית שלו, ההתייחסות לסגנון, לתוכן ולצורה יצרו מעין שפה צורנית סמלית שהייתה מנוגדת לשפת השירה המסורתית , שנדמתה בעיניו מעורטלת ומתנשאת.
לכן מלרמה הביא את השירה אל היום יום – אל הצבעים, הריחות והחושניות – וראה חשיבות במבנה החזותי והצורני של הכתיבה.
וכאן הנושא התחבר לאמנות הפלסטית: בגישתו השפיע על אמנים וציירים בני זמנו דוגמת גוגן, מאנה, ומאוחר יותר על אמני הסוריאליזם וה"דאדא".

Marcel Duchamp, Etude pour Moulin, 1911

כחובב נלהב של מוזיקה, תיאטרון ומחול, הרחיב מלרמה גם את הגבולות שבין תחומי האמנות השונים. שירתו הושוותה למוזיקה והיוותה השראה לכמה יצירות מוזיקליות, בין המפורסמות בהן יצירתו של המלחין קלוד דביוסי – "אחר הצהריים של הפאון" – שחוברה בהשראת שיר של מלרמה ומאופיינת בהרמוניות וחושניות בלתי שגרתיות.

לדעת האמן Marcel Broodthaers, שציטט אותו בשנת 1970, מלרמה יצר באופן בלתי-מודע את החלל המודרני. כלומר: כפי שאפשר למילים לפרוץ את המסגרת הפיזית המגבילה של הדף או הספר, הוא אפשר להן גם לפרוץ אל המרחב האינסופי של האמנות הפלסטית. האמנים שיצרו בהשראתו עסקו בקו, בנקודה, בצבע ובצורה – בסימנים המרכיבים את הציור, כפי שמרכיבי השירה הם המילים, השורות והמקצבים.

הציור כשירה לעיניים, השירה כציור.

התערוכה המחישה במיוחד את חיבור האלמנטים משפת השירה ואת השימוש בחשיבה הפואטית עם תחומי האמנות האחרים. זיקה זו שיצרה דיאלוג אפשרה את הריסת הגבולות בין תחומי האמנות השונים ואת החופש להתפרש גם אל תחומים נוספים כמו צילום, קולנוע, אומנות הפופ והקומיקס. היא גם נתנה לגיטימציה לאמנות להתחבר אל שפת היום-יום ולעשות שימוש בחפצים יומיומיים כמרכיבי היצירה האמנותית לסוגיה.

בתערוכה, אחת המעניינות והמקיפות שביקרתי בה אי פעם!  – הוצגו  ציוני דרך מעניינים ומרתקים בהיסטוריה של יחסי הגומלין בין האמנות הפלסטית לשירה, מראשית המאה ה-20 ועד לסוף שנות השבעים. 

היא  לקחה אותי למסע היסטורי מרתק  ומרגש בהצעתה פרשנות חדשה לאמנות המאה העשרים תוך הצגת שילובים בין-תחומיים מופלאים בין משוררים וציירים, מוזיקאים, אנשי קולנוע, צילום ומחול מודרני. 

מאחר ובאותה תקופה התעניינתי בעצמי ביחסי הגומלין והשפעתם של משוררי הזרם הסוריאליסטי בשנות העשרים על עבודתם של ציירים שהשתייכו לזרם זה, ומכיוון שבדקתי בדיוק אז את השפעת הכתיבה האוטומטית של המשוררים הסוריאליסטים אנדרה ברטון, גיום אפולינייר וטריסטאן צארה על אמני האוונגרד, הזרם הסוריאליסטי והדאדא באמנות, שמחתי לגלות בתערוכה ממצאים מעניינים. 

הופתעתי  והתרגשתי לגלות כתבי- יד, ספרים וחוברות, חומרים מרתקים ונדירים  ואורגינאליים  שנכתבו ויצאו לאור על-פי כללי הכתיבה האוטומטית. למשל, ספרים של אנדרה ברטון שאוירו על ידי חואן מירו וז´אן ארפ.
בנוסף הוצגו בתערוכה קולאז´ים ועבודות של מיטב אמני המאה העשרים, מהפוטוריסטים, הקוביסטים ויוצרי אמנות הפופ של שנות השישים והשבעים ועד אמנות מינימליסטית וקונספטואלית, ובייחוד יצירות בהן משולבים אלמנטים של כתב.

יצירות של בראק ופיקאסו בסגנון קוביסטי (בעיקר קולאז´ים), ושל הפוטוריסטים ג´יאקומו בלה ואומברטו בוצ´יוני. פול קליי, מקס ארנסט וחואן מירו מיוצגים בעבודות מהתקופה הסוריאליסטית. יצירות של אמנים דאדאיסטים כגון פראנסיס פיקביה, מרסל דושאן, ז´אן ארפ, מאן ריי, תמונות של סוניה דלוניי והקולאז´ים המעניינים של האנה הוך. רוברט ראושנברג ועבודותיו המקסימות, עבודות צבעוניות של האמן הספרדי-קטלאני אנטוני טאפייז, פסלים של ג´וזף קורנל וחוליו גונזלס, קארל אנדרה ויצירותיו השטוחות מינימליסטיות המוצגות על פני הרצפה, כמו גם עבודות של סול לוויט. 

Raoul Hausmann, Grun, 1918

סרטים של ז´אן ויגו, בסטר קיטון ו- ז´אן לוק גודאר, (שבן זוגי המשועמם משהו, ישב וצפה בהם בעניין)   וכוריאוגרפיות שהוצגו במסכי טלוויזיה – למשל של טרישה בראון, מוזיקה של קלוד דביוסי, ג´ון קייג´ ו- פול מקארטני, צילומים של הלן לויט ו- ג´ף וואל, תחריטים של גונטר ברוס האוסטרי ועבודות של ננסי ספרו, קומיקס של ג´ורג´ הרימן ועוד רבים אחרים.

אפשר היה לצפות גם בסרטי ווידאו שונים   וכן ביצירות של ציירים וצלמים שלא זכו להכרה מספקת עד כה וזו הייתה הזדמנות יחידה במינה לצפות בעבודותיהם (דוגמת -Rodtchenko הקונסטרוקטיביסט הרוסי, שיצר מונטאז´ים מעניינים בצילום).

בעקבות הביקור בתערוכה ומחשבה על בחירת השם שהעניקו לה, ניסיתי להשיב לעצמי על השאלה – מה בין אוטופיה לאמנות?
שהרי, יצירת האמנות שבעבר נתפסה כמשקפת באופן אוטופי מציאות חיצונית מושלמת ונשגבת, אינה כזו זה מכבר, למעלה מ-100 שנה.
להיפך, האמנות המודרנית והעכשווית הגיעה למקום בו היא יכולה לשקף מציאות יומיומית וחברתית ואנו, הן כאמנים והן כצופים, יכולים להתחבר אליה מתוך החלומות הפנימיים שלנו במטרה לתת להם ביטוי אישי.

אני בוחרת לחשוב כי היצירה האמנותית נוצרת תמיד מתוך יחסי הגומלין שבין המציאות החיצונית והחברתית בה חי האמן, ובין דמיונו והאוטופיה הפרטית שלו. מעבר לכך, הוא יכול לומר את אמירתו האישית בכל אמצעי שיבחר.

כי לאמנות אין גבולות. זה כוחה וזה קסמה. והיא אנחנו. 

Giacomo Balla Rumoristica Plastica, 1914

 *הערה והבהרה: 
כתבתי מאמר זה כאמנית פלסטית, וכבעלת ידע והשכלה אמנותית המתמצאת יותר בצד של האמנות הפלסטית של המאה ה-20 מאשר בספרות ושירה (מעבר לקריאה וידע כללי), אבל מזדהה עם שפת השירה ואוהבת , לאו דוקא  מתוך ידע מעמיק בהסטוריה שלה וכו'.
החיבור והדיאלוג בין אמנות לשירה  בזמן הספציפי של תחילת המאה ה-20, זמן המהפכות,  הדאדא- הניתוץ וטשטוש הגבולות – מעניין אותי מאוד.  התקופה עצמה מעניינת אותי,  בעקבות התערוכה גיליתי שדבר דומה קרה בשירה. שדברים השיקו,  ועיצבו והדיאלוגים בין התחומים היפרו ופתחו פתח לאמנות חסרת גבולות או אמצעים או חוקים, שבאה מן הנפש ולא כחיקוי מציאות חיצונית בלבד. אבל, לכן, אם חלו כאן טעויות כלשהן שקשורות בידע מעמיק או מקיף יותר של נושא השירה או שהמאמר לוקה בהן בחסר   –  אשמח אם יאירו את עיני המומחים כאן או יוסיפו מחכמתם. 

המידע על מלרמה שאני מודה שלא היה מוכר לי קודם –  מבוסס על חומרים שקיבלתי מהמוזיאון, שאנשיו היו אדיבים לשלוח לי עוד טרם יצא הקטלוג לתערוכה (משום מה יצא רק בספטמבר)  ותרגום מן המאמר שהיווה הקדמה לתערוכה, ומעט ממחקר אישי.