כוכבת (מונולוג דרמטי)

2.
"מצטערת על האיחור,
אני יודעת, נרדמת
כבר לפני שעתיים, אבל
אני, זה לא קל כל פעם
להתנער מאדמה, להתנקות
מרימות, לקרום עור, הרי
עד כמה שזה נשמע נורא,
התרגלתי, נעשה לי נוח,
תקרא לזה עולם הבא אם
אתה רוצה, שכולו טוב,
נו, מילא, אבל מתרגלים.
אתה רוצה את הטקסט.
הטקסט הזה לא טוב בשבילך?
מה זה, עד מתי רק מה
שבשבילך טוב אני צריכה
לעשות? זוכר איך צעקתי
בטלפון משוגעת מכדורים,
כך אולי הייתי צריכה
תמיד אתך לדבר, כך אולי
היית מבין מה אני צריכה.
למה שאוריד את המשקפיים,
אף פעם לא היו לי,
אז עכשיו בא לי, זה
לא מתאים לתפקיד? אה,
התפקיד! האם זה הגיהנום,
למלא כל הזמן את התפקידים
שאתה ממציא לי, מי יודע
מאיזה סיבות? לא מספיק
כל מה שעברתי, עכשיו
עלי להשתתף בתרפיה שלך?
או שזה הגיהנום שלך?
מצדי הנקמה מיותרת.
אולי בסוף התרפיה נגיע
למסקנה שעלי להודות לך,
שזו התרפיה שלי, אם לא
הגיהנום שלי? אתה רוצה
קאט. קאט! קאט! אתה
צווח. אין מי ששומע.
אתה מנפנף בידיך,
לא רוצה להמשיך, בסדר,
אפחיד אותך עד שתמצא
את תנועת החיתוך,
הבט על בטני, הנה ככה
לאט, קאט, קאאט, קאאאט"!

3.
"עוד פעם המרגלת, בסדר,
אני מוכנה אפילו להנות מכך,
הנה השמלה השקופה, החזיה
הנוצצת, כפי שרק בחלום
אפשר לנצוץ, מכנסי המשי
המגוחכים האלה, התפוחים,
כמו השרווַל שקניתי בזמנו
בתורכיה, אח, למה אתה לא
ממקם שם את הצילומים, בסדר,
על הבמה הזאת, להקסים
את הנאצים האלה שלא מפסיקים
לחשוב שהכל שלהם, גם כאן,
הם חלק ממך, חלק ממך,
הרוצחים, אחרת לא היית מביא
אותם לכאן. רק בגרמניה
אפשר להגיע למופרעות שכזו,
ואתה, יש בך משהו גרמני,
זה מה שעצר ממך להבין ממש,
טוב, נעזוב את זה, מה,
לא ראית שאני בהריון?
אל תדאג, זה מאוד קל
ללדת כאן, על הבמה הזאת,
תראה איך שאני מחייכת
כשכל הדם הזה נשפך מסביב,
הנאצים מוחאים כפיים ומכוונים
אקדח אל ראש הילד הזקן, מצדי,
אין לי בעייה להביא עוד אחד,
זה דווקא מקרב אותי אליהם,
את כל הסודות הם יגלו לי,
שהרי הם מאוד רוצים ילדים,
והרבה, הרבה! בשביל הגזע!
ואני מרגלת טובה, הם
אינם רואים שאני שחרחורת,
למדתי אותם היטב ואני
מסוגלת להסיח מכך את דעתם,
פקחותי, תנועותי הרכות,
קוסמים להם כמו לורליי.
התפקיד מתחיל להיות מעניין,
אני כבר מצפה לבאות,
זהו להיום? זהו? אז להתראות,
לסיום, הנוף התורכי הזה, הקסום,
אַי מפרץ בוזבורון, לשחות
ליד חמור לועס על הגדה, קרוב,
תודה על המחווה".

4.
"תהרוג אותי, אבל אני
לא מבינה איך הסרט הזה
הפך לסרט איטלקי והמרגלת
לאהובה מסורה בעיירה עתיקה,
כך אתה רוצה להדביק לי
את הצד המשפחתי? אתה רוצה
שאשיר תוך כדי לישת בצק,
אתה רוצה שאניח פרחים ליד
הפטרוזיליה שבאדן החלון
ואתמוגג כשאני מכבסת ביד
כמו בפעילות אירוטית קצבית
אפופת הילת מריה וכל הקדושים,
ואיך ייכנס לכאן סיפור הריגול?
אולי מחתרת של סוציאליסטים,
אידאליזם שדורס סיפור אהבה,
כך מתאים לך לראות את עצמך?
הדגל קרא לך ואתה מיהרת
לעלות על הקרון כשאני
ברציף עם כל החבילות שבהם
הסתרת רימון שבהמשך יתפוצץ
ויעיף אותי ממך לתוך
הסרט הזה הקלישאי, שמע,
תעשה את זה קצר, זה
לא שווה אורך מלא, ובערבים
אני נכנסת לבר הרומאי,
משחקת פאם פאטאל, וכולכם
רואים כמה בפנים אני תמימה,
יושבת על ברכי הנאצי
ועל פני ארשת הרהור וברור
שבך לרגע אני הוגה, אך הנאצי
מלקק לי פתאום מתחת לאוזן
כשבחלון מהנהן אלי מתנקש,
וברור לי שבמצב הזה הוא
מתאבד וצריך להציל אותו, לא
היינו אז בעד טירור של
מתאבדים, אך אולי התאבדות
היא הנושא כאן ואחר כך
אדגים לך שנית כיצד
תליתי את עצמי בפתח
הקן האיטלקי הפורח שלנו,
ומוסיקת אבל נפלאה תתפשט
בשדמות טוסקנה היפהפיות מסביב,
ובכרמי הזיתים יקבל מותי
נופך הירואי מדגדג בלוטות
של דמעה ממתכת מלובנת".

5.
"הסוציאליסט ההוא בחלון היה אתה?
נדמה לי שגם הנאצי המלקק היית,
אתה לוקח לעצמך את כל הקשת
של התפקיד הגברי, כך טוב לך,
ואני, באותו תפקיד כל הזמן,
רק התפאורה והמעשים משתנים,
דבר והיפוכו מתרוצצים בי
ללא שאחליף דמות, נו,
מכך אי אפשר להשתגע? איך
אני יכולה להבין את הדמות
שאינה אותה עצמה מרגע לרגע
ובכל זאת היא עצמה אותה
עצמה, לעזאזל! ואי אפשר
להפוך אותה למשהו אחר, רק
אם נצא לרגע מהעלילה ונביט
על ההווה מסביבנו, בימת ההסרטה
המשונה הזאת, אינני רואה צוות,
או שמא החיות האלה אתן אתה
עובד ורוקם את חלומותיך, הדוב
שמחזיק מצלמה ענקית ומתרומם
על שתי רגליים, פיו נוטף ריר,
מחכה לצפיחית מדבש שלך, אוי,
כמה אני מכירה אותה, את ה-
צפיחית בדבש שלך שאי אפשר
לעמוד נגדה, והקופים הללו
מה הם עושים כאן, אהה הם
אחראים על הסאונד, מחזיקים
מוטות אלומיניום מבריקים
ומשלשלים כבלים מהעצים כמו
בסרטי טרזן. לשם עברנו?
ואחד משתלשל עם מקרופון מעלינו
ומשליך בנו בוטנים, זה מגוחך!
והנחש המאפר יורק לי
תרסיס בפרצוף, טסססט טססט!
ובאמת אנחנו באפריקה אך עוזבים
את הג'ונגל, נכנסים למדבר,
זה הסהרה ואנו מתקרבים למקום
מפלט, הילדות הפלאית של הגיבורה,
מקום של אושר מוקף חרדה אפלה,
שרידי שיירות שרופות על החול,
עיירת דקלים ובית כנסת מקודש.
אתה רוצה לגעת לי בסוד,
במה שהתהווה בי לפני שהכרתי אותך,
שאהבת ללקק בלשון האשכנזית
הצמאה שלך, צמאה למובהק ולברור,
שגדל בבידוד מדברי מאות שנים,
ונותן פרי אחת למאה שנה,
הפרי שהייתי אני. אתה
תיכנס לעיירה על ג'יפ ותכריז
שאתה שליח ציוני ואני
יכולה לצאת מהמחבוא ולבוא אתך
לארץ הבחירה, לשכוח מהסוציאליסט
שלי, כי מה שאתה מביא אתך
הוא הוא הגאולה שלה חיכינו".