ליד השדה משורר
רק חול
א
ילדה שרצה לאורך סמטא אל אֵם קשָה שבזה לפַחַד. רגע לפני כניסתה לבית היא עוצרת, מסתתרת בילדה רצינית ושקולה, השפחה הטובה מוכנה לקראת עבודות הבית.
אם באמת אני זוכר אותך, את כול כולך, אולי אזכור גם איך התנהלת בזהירות למצוא לך שדה משחק חסר פחד.
בקצה הסמטא מדבר, ולאורכה מי שופכין, דליי פח, עז קשורה. חול נישא מהמדבר אל תוך הסמטא, מיתמר, לובש את צורת השֵד של פחדייך.
אינך מנסה עוד להסגיר אותו להורייך. את השד. את מעמידה פני סקרנית. את רק יודעת שסקרנות משקיטה אותו, מחניפה לו.
אינך מתירה לעצמך בהלה, ואינך מסוגלת לגרש אותו. הסקרנות היא אכן מפלט, אך מְשַמֶרת את השד לצידך.
אני רוצה לרדת לשם, לגרש את השד, לעשותו חופן חול, לטאטא, ושומע אותך צוחקת: "החול איננו רק חול, החול איננו רק שד, השד איננו רק חול".
ב
יש דברים שזכרוני אינו מכיל. עלי לקבל זאת. עלי שוב להפקיר אותך לשד שלך.
באת מהמדבר, מגבולות הסהרה. גדלת בבת-ים. בעינייך בערה אש שחורה. היית נושכת את שפתייך, אולי את הפחד. מן האש שלי, הלבנה, הקרה, שלחתי אלייך זרועות, להבות מתפתלות. את, כנחש אש, חלפת על גופי ונשרת והיית לרגלי שרטוט אפר.
במדבר, מגבולו, מהיכן שבאת, כפות הדקלים עדיין נעות בעבור הרוח, ממששות את התכלת, לוחשות לה.