אחוז בקולמוס כותב
פינצ'י וקימי
פינצ'י, כלבתנו האהובה שהלכה לעולמה לפני כשלוש שנים, אהבה אותי מאוד. אני יודע זאת כי כשהייתה חשה שקר לי בחוץ היא הייתה ממהרת להחזירני לביתי.
קימי, כלבתנו הנהדרת, אוהבת אותי מאוד. אני יודע זאת כי כשהיא חשה שקר לי בחוץ, היא מושכת אותי עוד ועוד כאומרת, אין דבר, תתחסן ותתמודד עם הקור.
שתיהן – פינצ'י בשעתה בדרכה הממוקדת וקימי עתה בדרכה מפוזרת-הנפש – מגלות תרעומת גלוייה על כך שבמקום ליהנות מן הדיאלוג איתן ומן ה"היות בטבע" אני מבזבז את זמני בהתעסקות בנייד וב"היות במרחב אחר".
פינצ'י הייתה מתעקשת איתי ודואגת שאשים לב אליה – אל לדיאלוג בינינו להיפגע בשל המכשיר הזה; וקימי מעירה לי פעם אחת ואחר כך מתעלמת ממני ומניחה לי להסיק לבד מה יותר כדאי לי, עד שאני מעדיף את הדיאלוג עימה.
וכשאני מחזיר את זו ואת זו הביתה (או יותר נכון, כשהן מחזירות אותי הביתה…) – שתיהן מרכינות ראשן שאלטפן; רק כך הן משוכנעות כי הבנתי את הכוונה הטובה אשר בנפשן.
ושתיהן דומות לא רק בטוב ליבן ובאהבתן אלא אף במראה החיצוני.
שבת של טוב לב ואהבה — צדוק
