זמנים אגורים: אספקלריה של חיזיון – תערוכה מיצירותיו של אברהם אילת

אחייניתי, קציעה עלון (המקסימה והמוכשרת) האיצה בי לבקר בתערוכה, שהיא אצרה, של האמן אברהם אילת, בגלריה "מרחב לאמנות", כיכר קדומים 8, יפו, בהנהלת דלית מרחב. 

עשיתי כמצוותה, ולאחר הביקור כתבתי את התרשמותי.

זמנים אגורים: אספקלריה של חיזיון – אברהם אילת

אברהם אילת יוצר בתחומים כה רבים – רישום, ציור, פיסול, תחריט, צילום, עבודות וידיאו, ועוד, עד כי עולה רושם של אומן אובססיווי המבקש לפעול ללא עייפות. אברהם אילת גם יוצר מהכול – רהיטים, כלי עבודה, ספרים, נברשות, גרוטאות, ועוד. מגוון הדיסציפלינות ומגוון חומרי הגלם יוצר רושם של עומס יצירה.

בתערוכה "זמנים אגורים: אספקלריה של חיזיון", אנו מקבלים מגוון קטן מפעילותו הענפה, אך גלומה בו אחדות, המעניקה לנו כעין מיני רטרוספקטיבה על מכלול יצירתו. ויפה גם הרעיון להדגים את רב גוניותו לא רק בעושר הפריטים וצורות היצירה אלא אף לאורך התקופות השונות ביצירתו. אילת הוא אמן רב פעלים הפועל עשרות שנים.

מה שתורם לתחושה כי לפנינו להט ליצור ויהי מה הוא לא רק המגוון אלא גם סוג של אי-סדר – כאילו רוצה האמן מצד אחד להביע תרעומת על אי הסדר הקיים בטבע, ומצד שני להראות כי יש בכוח האמנות להשליט סדר בדברים ולהרגיע במעט את התשוקה לסדר בתוך הכאוס שבדברים ובתוך הכאוס שברגשותינו ביחס אליהם. יחד עם זאת – ואין זה הניגוד היחיד שנפגוש – יש ביצירתו גם משום תרעומת על הסדר שבדברים, והוא כאמן מנסה דווקא להראות את ההיפך מכך – את הניגוד לסדר, את החיות ואת הספונטניות היצירתית המאפיינות אי-סדר. ביצירות אחדות המוצגות בתערוכה תחת הכותרת "כוחות" מבטא היטב האמן מצד אחד את התוהו ובוהו של הטבע, הספונטני המתפרץ חסר כל מגבלה, תוך השלטת סדר מצד שני אך רק במקום אחד קטן במרחב התמונתי – מה שמבליט את יחסו האמביוולנטי לסדר.

עניין נוסף הגורם לתחושותינו הוא השימוש שאברהם אילת עושה בדברים מנוגדים, למשל כאשר הוא מערבב חומרים שמטבעם הם זולים עם חומרים הנחשבים לפאר היצירה האנושית – קופסאות סרדינים חלודות המכילות פסוקים מהתנ"ך (יצירה שנשוב אליה בהמשך). לעיתים אף דומה כי הצירופים המנוגדים שמחוברים על ידיו אינם בגדר "סוף מעשה במחשבה תחילה" אלא תוצר שנתהווה כאילו במהלך היצירה (ללא כל תוכנית אב).

לעיתים אף נוצרת תחושה כי העיסוק ביצירה חשוב הוא אף מהיצירה המוגמרת עצמה. שהרי שואל אדם את עצמו בתמיהה, כיצד יכול אדם אחד ליצור כל כך הרבה יצירות ובתחומים השונים והרבים?

כל אלה – המגוון הבלתי נדלה של צורות יצירה ושל חומרי יצירה, השימוש התמוה בניגודים, עירבוב המין שאינו במינו (שכמו כופה עצמו על האמן ולא להיפך), הבלטת האי-סדר שבסרר והסדר שבאי-סדר (ובכלל יחסו של אברהם אילת אל הסדר פעם מתוך אהדה ופעם מתוך תרעומת) והריבוי העצום של היצירות המוגמרות – כל אלה מולידים תחושה שלפנינו אמן האובססיווי להתעסק ביצירה. אך מייד נאמר – שפר מזלנו, שהרי יצירותיו הן אמנות יפה, וכדרכן של יצירות אומנות הן מזכות אותנו בתובנות נפשיות. לא לחינם אברהם אילת זוכה להכרה עולמית והערכה רבה בקרב רבים, ויצירותיו הוצגו במקומות רבים ברחבי תבל.

אין להסתפק בתחושה כי לפנינו אמן העוסק בפעילות אמנותית מתוך כורח אובססיווי; חייבים אנו להכיר בעובדה כי מאברהם אילת לא נעלמת תחושה זו היכולה להתעורר בצופה. מהם איפוא המניעים העומדים ביסוד יצירתו רבת הפנים והמגוונת?

המניע העיקרי – כך נראה לי – הוא תחושתו של אברהם אילת כי ימינו על פני האדמה קצרים הם ולכן יש לפעול כל הזמן וללא הפסק. היצירה The Fear of What is Suddenly too Late  מלמדת הרבה על הכוח המניע: יש חשש אמיתי שפתאום יתחוור לנו כי איחרנו את המועד ולא נוכל לממש את מאוויינו על פני כדור הארץ. מהם מאווינו? אין כיצירה זו להמחישם – שאיפה ליציאה ממגבלות הדו מימדיות אל עבר התלת המימדיות, אל עבר הרב מימדיות. הדמויות המוצגות ביצירה בצורה דו מימדית (ללא אפקט העומק) מזכירות מאוד את הרישומים הדו מימדיים מתקופת הפירמידות המצריות. אך הפעילות הבלתי נלאית שלהם – הן מופיעות בהרבה מאוד מצבי פעילות – מלמדת על הרצון להיחלץ ממגבלת הדו מימדיות. אברהם אילת חושש מאוד כי המגבלה הזו תְּשַׁתקוֹ ועל כן הוא פועל בכדי להראות שניתן להיחלץ מן המצב. ביצירת הוידיאו "הזמן הפסיכולוגי" המשלימה את זו הדו מימדית, נראה אדם (שוב ברישום דו מימדי)  הרץ במהירות, בשאיפה לצאת מן המגבלה הדו מימדית, והוא מבקש לומר – אני רוצה לפרוץ את גבולות הגוף, את הגבולות שמציבים עליי המימדים ולהגיע למקום בו אשתחרר מן הכבלים, בו אין המימדים בגדר מגבלה. לא לחינם מכונה יצירת וידיאו זו "זמן פסיכולוגי"; כינוי זה בא כדי להבחינה מן הזמן הפילוסופי – הלא הוא הנצח. כך היא איפוא שאיפתו של אברהם אילת: להתנתק מן הזמן הפסיכולוגי, המעורר חרדות, ולהגיע אל הזמן הפילוסופי, בו הדברים אינם מתרחשים זה אחר זה (מה שמביא להיפסדותם), אלא מונחים הם זה לצד זה (מה שמדגיש את נצחיותם). ויפה היא גם היצירה "אנשים בתוך רישום" המראה את קטנות האדם לעומת הטבע, את זמניותו וארעיותו, אך בה בעת מובעת גם התקווה. לעומת שדה החיטה המציג את שלפיו כגבוהים ומתנשאים באצילות אל על נראה האדם כה קטן ופתטי לעומתם. אך אברהם אילת, ברצותו להראות כי ניתן לממש את המאויים האנושיים, מצייר הוא את המגל המוחזק בידי האנשים הקטנים, הדו–מימדיים, בצורה כה מדוייקת, כה החלטית וברורה, כה תכליתית, כרוצה לומר – מגל זה יש בכוחו להצליח ולהפיק את יצירת האומנות שתביא לשחרור הנפשי ולהתנתקות מן המגבלות, אשר היא תשנה גם את פני הדברים.      

אין תימה איפוא כי יחסו של אברהם אילת למימדים – למסגרת – היא מהותית, ואפילו עד כדי כך שיצירתו מודעת מאוד למסגרת בה היא יוצאת מן הכוח אל הפועל. כוונתו להראות כי המסגרת למעשה היצירה (גבולות היצירה) היא חלק בלתי נפרד מן היצירה עצמה. בחשיפת המסגרת למעשה היצירה, אברהם אילת מעלה שאלות הנוגעות בגבולות האומנות, במהות האומנות ובפילוסופיה העומדת ביסוד האמנות.

ואולם אין להתעלם מן הצד הפוליטי ומן המעורבות הפוליטית שביצירותיו של אברהם אילת. רוצה לומר, היצירה אין תפקידה רק לענות על הכמיהה לשחרור אישי מגבולות מגבילים אלא אף תפקידה להוביל לשינוי בחיי החברה. 

ב"לרוחב", כתב העת החדש הפוליטי של גרילה תרבות, שחברי המערכת שלו הם יוצרים הפעילים חברתית ופוליטית,  במהדורה הראשונה שיצאה זה עתה, משולבת יצירה אחת מן הסדרה "נופי ריק", אשר חלק אחר ממנה מוצג בתערוכה הנוכחית. סדרת "נופי ריק" כשמה מדברת על נופים שהם ריקים; במקום להיות נופים המראים מקומות משכן של בני אדם, או למצער נופים בהם תאהב עין אדם להתבונן, הרי מוצג בפנינו הריק שמתוכו עולה ובוקעת המועקה – הן מועקת הריק האישי, הבדידות, חוסר האונים של האדם מול הטבע, והן המועקה החברתית, הריק החברתי שנוצר בארץ. בתערוכה מוצגת עבודה נוספת מסדרה זו ("נופי ריק"), אלא שהפעם המועקה איננה בולטת מעל פני השטח אלא היא שקועה עמוק עמוק במעמקי האדמה והנפש האנושית.

ביצירתו האחרונה מ – 2002, המציגה סדרת ציורים בצבעי מים, מערבב אילת טראומה אישית עם טראומה פוליטית – תחושותיו לגבי מחלתו בסרטן ותחושותיו לגבי האינתיפאדה ומוראותיה. ניכרת כאן הבגרות וההשלמה של אמן, שמצד אחד רוצה שאמנותו תשפיע ותשנה את פני החברה (ולא רק תיצור תחושת סיפוק אישי או תחושה אסתטית), ומצד שני מבין כי מצוקותיו וחרדותיו האישיות לנוכח המגבלות הגופניות והרפואיות יש בן בכדי לגבור על כל אינטרס כללי. יש איפוא להעריך את דרכו של אילת למזג ולערבב שתי מצוקות בסדרת ציורים עזי ביטוי. דוק: ייתכן שאברהם אילת יודע כי אדם קרוב אצל עצמו ובעת חלותו במחלה קשה כסרטן כל בעיות העולם הגדולות בטלות ומבוטלות. אך בכל זאת, ובניגוד אולי לאמנים אחרים שבצדק יזניחו את הפן הכללי למען טפל בבעיות הרפואיות האישיות העכשוויות, הרי אילת נרתם להציג את הכללי – מוראות האינתיפאדה – תוך עירבובו באישי, ובכך בעצם הוא מגלה את נפש האמן שבו.

אני רוצה לסיים ביצירה המרשימה "שימורי תורה". בתוך קופסאות שימורי סרדינים מוחבאים פסוקים מן התנ"ך – איזה רעיון. רוצה לומר, כשם שהסרדינים כלואים בתוך קופסא מרובעת, כך חיי הנפש שלנו כלואים במסגרת הגופנית שלנו. ועוד רוצה לומר, מצוות התורה – עשה ואל תעשה – כולם, בין אם נרצה ובין אם לאו, הרי הם כלואים בתוכנו (כמקובל לחשוב על שבע מצוות בני נוח). עבודה מינורית הנושאת מסר מג'ורי.

לסיכום, אברהם אילת הוא אכן אמן חסר לאות, המאמין כי האומנות אינה חסרת תועלת. האמנות יכולה להוות כלי ביד האומן לגאולת נפש אישית, בכך שהיצירה והפעילות היוצרת יכולות להוציאו מגבולות "הזמן הפסיכולוגי" וממגבלות המימדים וליתן דרור לנפשו. והאמנות, מן הצד השני, יכולה להשפיע וליצור שינוי חברתי – היא נושאת בחובה מאוויים ליצירת סדר חברתי–פוליטי חדש וצודק יותר.

אברהם אילת הוא אמן טוטאלי ברמ"ח איברים ובשס"ה גידים –התמזגותו עם הפנים הרבות של הטבע ומוצריו באה לידי ביטוי במגוון עצום של דיסיפלינות וערבובים. יצירות האמנות שלו מלמדות אותנו שעל אף הצמצום וחוסר האונים של האדם מול הטבע הרי לא רק הטבע יוצר אלא אף לאדם אף יש יכולת ליצור ולנחם את עצמו בנחמה מטאפיזית.

אף אם מהתבוננות בים הרחב של יצירותיו לעיתים עולה רושם שהאומנות והעיסוק בה הם מעין פולחן וסגידה – אין הדבר כך; האמנות והעיסוק בה לגביו הם בגדר תפילה, תפילת היחיד לגאולת נפש וליצירת חברה צודקת. נאחל לו עוד שנים רבות של יצירה.