אחוז בקולמוס כותב
אֶצְבָּעוֹת (רֶפְלֶקְצְיָה)
יֵשׁ בִּי רֶגֶשׁ.
הוּא נִכָּר בִּתְנוּעַת
הָאֶצְבָּעוֹת הַנִּשְׁזָרוֹת
בֵּין אֶצְבְּעוֹתֶיךָ
בָּרְחוֹב הַקָּטָן
הַשָּׁקֵט
עִם הָעֵצִים הָעַתִּיקִים
בְּמֶרְכַּז תֵּל אָבִיב,
חַלּוֹנְךָ מַשְׁקִיף
עַל בֵּית סֵפֶר שְׁכוּנָתִי.
אֲבָל אַתָּה חוֹזֵר הַבַּיְתָה
כְּשֶׁהַכִּתּוֹת כְּבָר מִזְּמַן מֻחְשָׁכוֹת
וְהַשַׁעַר נָעוּל
וְהֶחָצֵר רֵיקָה
וְאֵינְךָ שׁוֹמֵעַ אֶת הֲמֻלַּת
הַיְּלָדִים.
שֶׁמֶשׁ אֲדֻמָּה טוֹעֶמֶת אֶת קַו הַמַּיִם
רוּחַ מַעֲרָבִית מְלַטֶּפֶת גּוּף לַח
בַּקְבּוּק גּוֹלְדְּסְטָאר עוֹמֵד יָתוֹם עַל סֶלַע:
תֵּל אָבִיב
כפארפרזה לטענת ויטגנשטיין שמבנה השפה הוא כמבנה המציאות (ושיש צורה לוגית אחת לשפה ולמציאות אותה היא מתארת), אפשר לומר כי גל מבקשת לחשוף ביצירותיה את הצורה האסתטית המשותפת למציאות ולאמנות המתארת את המציאות.
גם בשירים אלה גל מבצעת קורלציה בין המבנה המציאותי שאותו היא רוצה לתאר ובין המבנה הספרותי בו היא בוחרת – וכמקסם עולה בפנינו המבנה האסתטי המשותף למציאות ולאמנות.
שלושת השירים דקי ההבחנה הללו חושפים תובנות נפשיות רגישות, ובעיניי הם דוגמא נוספת ממכלול יצירתה של קוסטוריצה הבא לחשוף את הזהות האסתטית האחת המשותפת למציאות ולאמנות. הם לקוחים מספרה השני של גל קוסטוריצה, יוצרת ועורכת, "שותפות מותנית", שראה אור לאחרונה בהוצאת "עמדה".
תיהנו וחג סוכות שמח.
השירים של גל עדינים מאד והאוירה עירונית אך לא סואנת
לא כל כך מבינה את המשפט
"שמבנה השפה הוא כמבנה המציאות"
התוכל לתת דוגמא ?
ריקי, תודה.
זו בדיוק השאלה ששאלתי את צדוק, ואני מקווה שהוא יסביר.
חג שמח!
ריקי הי,
תודה.
לגבי "מבנה השפה הוא כמבנה המציאות" – יש שאלה בפילוסופיה והיא: מהי היחידה הבסיסית הקיימת בעולם שאותה אנו מכירים. טבעי להשיב כי יחידה זו היא הדבר (או הפרט). למשל, השולחן, הכיסא וכדומה. ואולם ניתן לומר כי למעשה היחידה הבסיסית שאותה אנו מכירים איננה הדבר אלא דווקא המשפט, ההיגד. כלומר, אנו מכירים את השולחן רק מכוח הכרתנו כי השולחן הוא כלי שאנו משתמשים בו לצורך כתיבה, אכילה וכדומה. אם כן, איננו מכירים דברים אלא בהקשר מערכות היחסים שלהם עם דברים אחרים.
ויטגנשטיין טוען כי "העולם הוא מכלול העובדות, לא מכלול הדברים". הוא גם סבר שיש התאמה בין מבנה העולם למבנה השפה שלנו (כי אחרת איך נכיר את העולם?). ובקצרה, כשם שהשפה שלנו בנוייה משפטים משפטים (ולא מילים מילים, כי מילה כשלעצמה ללא יחסה לאחרת היא חסרת משמעות), כך הוא העולם – בנוי לא מדברים אלא ממערכות היחסים בין הדברים.
ולענייננו: יש כאלה הטוענים שהאסתתיקה אינה קיימת בדברים אלא בנו (בעינינו). אך אפשר שיש מבנים אסתתיים במציאות (אינהרנטית), המתגלים מכוח יחסנו אליהם (והראייה שיש דברים במציאות שאנו חושבים שהם אסתתיים ויש אחרים).
גל מוצאת מבנים אסתטטיים במציאות, והיא מבקשת לחשוף אותם. האמצעי שבה היא מביעה אותם הוא השפה, שפת השירה. גם אופן ומבנה ההבעה יכולים להיות אסתתיים או לא. גל מביעה את המבנים האסתתיים ביצירתה (לעניות דעתי) תוך כדי שמירה על המבנה האסתתי שלהם במציאות. לשם דוגמא, ב"שיר קיץ", המבנה האסתתי הנגלה לעיניה הוא שמש הטועמת את קו המים, רוח מלטפת גוף לח ובקבוק יתום. היא יכולה הייתה להביע זאת בהרבה צורות ומבנים. אלא שהיא בוחרת לעשות זאת בדרך אחת בעלת מבנה אסתתי מובהק (כמו האסתתיקה המוטמעת במציאות אותה חוותה). דרך זו היא כתיבה בשלוש שורות ללא פיסוק, המובילות לנקודותיים שבשיאן מתגלה העיר תל אביב. (התגלות העיר תל אביב היא בבחינת התובנה הנפשית שיש לה הכרח להופיע בכל שיר). אם נשאל את גל, היא תאמר (כך אני מאמין) כי אין באפשרותה שום דרך אחרת להביע את מה שרצתה להביע אלא דווקא כך ולא אחרת. זאת משום שהיא רוצה לשמר את המבנה האסתתי של המציאות בתוך יצירתה שלה. ובמלים אחרות, יש צורה אחת אסתתית המשותפת למציאות ולאמנות וגל מבצעת ביצירתה קורלציה בין השתיים.
מקווה שלא העמסתי וממליץ בחום לקרוא את "שותפות מותנית" של גל (ומיוחד לאחר ששמת לב שהכרך ואווירתו הם ישות נוכחת ובעלת משמעות מיוחדת ביצירתה).
חג שמח,
צדוק
שירים עדינים ורגישים תודה שהבאת
אהבתי גם את הארותיך צדוק היקר
חג סוכות שמח
חנה יקרה,
תודה לך.
הארותיו של צדוק הם תמיד אור בעבורי.
חג שמח ורק טוב,
גל
חנה הי,
מה נעימה לכולנו דקות ההבחנה שלך.
תודה וחג שמח — צדוק
שלום לך עלון
יפה שכך אתה מארח
ציפיתי לראות כבר מה בחרת מתוך הספר או איזה שיר והנה אורחת
הטבת לבחור ולצטט
אחד השירים שמתארים אהבה גדולה המביעה בצניעות את הרגש העמוק ביותר
יֵשׁ בִּי רֶגֶשׁ.
הוּא נִכָּר בִּתְנוּעַת
הָאֶצְבָּעוֹת הַנִּשְׁזָרוֹת
בֵּין אֶצְבְּעוֹתֶיךָ
יפה בפני עצמו
אני הייתי מוסיף שורה על החיבור עם העיניים שמזין את האצבעות
תודה, דוד, על התגובה.
אכן, אהבה גדולה מסתתרת בתנועת האצבעות.
חג שמח!
גל
דוד הי,
תודה (ורומנטי החיבור לעיניים שהיית מבקש מוסיף…).
מקווה להתראות בהשקת ספרך היפה — צדוק
אהבתי, ובמיוחד את הראשון. הוא אכן דק הבחנה ולכן כל כך מרטיט.
עניין אחר,
בזמנו קיבלתי ממך מייל בהקשר של אחד הפוסטים שלי. היות ובטעות מחקתי אותו עניתי לך במייל ששלחתי דרך הבלוג. עתה, כבדרך אגב, מתברר לי שאין לך מייל דרך הבלוג (זה נכון?) אני, שיש לי זכרון ארוך והתמחות ברגשות אשם, מתנצלת אם חשבת אותי חסרת נימוס שלא עניתי.
חג שמח
תודה, רקפת, שמחתי שקראת.
חג סוכות שמח,
גל
לצדוק שלום,
קודם כל תרשה לי לברך את כל בית ישראל על שחרורו של גלעד שליט. אני אמנם חולה אבל אני יושבת מול הטלוויזיה ואיני מעכלת ואיני שבעה מגודל השמחה.
אולי אין זה קשור אבל אולי זה מראה עלינו על הישראלים על גודל הרוח שבעיסוק הבלתי נלאה לשחרר חייל אחד ולהחזיר אותו הביתה.
השירים של גל הם מקסימים, אבל התיאוריה של ויטנגשטיין עד כמה שידוע לי היתה תיאוריה בלשנית אקזיסטנציאליסטית שדווקא הצביעה על הקושי של השפה ועל מגבלותיה ליצור קשר באמצעותה בין בני אדם. התיאוריה היא פסימית ביותר והיא מתקשרת רבות לפרגמנטריות של השפה, השבר שלה, המוגבלות שלה שאולי מקבילה לקשר האנושי לתקשר בין בני אדם ומכאן דווקא הניכור שהשפה יוצרת כאמצעי מתווך, לפי הצורה שאתה מתאר את הדברים היא כרוכה בעולם התופעות הפנמנולוגיה, וזכורים לי טקסטים של אורפז, של בקט שמראים את הקושי של השפה ליצור אינטימיות או לשמש כאמצעי מתווך.
אבדוק את יותר, אבל אני מציעה גם לך לבדוק את התיאוריה. אני בטוחה שהיא מתאימה לשיריה של גל קוסטריצה. לפי ויטנגשטיין הדיאלוג האנושי הוא מרוסק, הוא מרוחק, אם הוא בכלל יכול להתקיים.
חוה
חוה שלום,
אני מצטרף להתרגשות על שחרורו של גלעד — אכן גדלות רוח שלנו כאומה (לעיתים אני חש שיש אנומליה גדולה בהתנהלות, שהרי בתחומים מסויימים אנו מתנהגים בגדלות רוח ובאמת באופן ראוי להערכה ואילו בתחומים אחרים אנו פועלים באופן מביש ומתמיה, וגם כאן אפשר היה אולי להשיג את השחרור מוקדם יותר).
לגבי ויטגנשטיין — כל הדיון באסתתיקה אינו קשור לויטגנשטיין (שבוודאי היה אומר על כל העניין הזה ש"מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק"…). הזכרתי את ויטגנשטיין כדי להשתמש באנלוגיה שהוא עושה בין מבנה השפה למבנה המציאות ולהראות כי ניתן לעשות אנאלוגיה דומה בין המבנה האסתתי המתגלה במציאות לבין המבנה האסתתי של היצירה הספרותית המתארת את המציאות. שיריה של גל מצויינים להמחיש זאת.
ועוד לגבי ויטגנשטיין — יש המוקדם ויש המאוחר (יש האתאיסט הגמור ויש המיסטיקן). המוקדם דן בגבולות השפה שהם גבולות העולם (ורואה בעיות פילוסופיות כבעיות של שימוש נאות בשפה..).
ולגבי העיוות המתחולל בעת שמנסים להעביר את המציאות אל המילים — על זה נאמר כי "משוררים הם שקרנים דוברי אמת"…(ואולי זו הסיבה שסוקרטס מיאן לכתוב והותיר מלאכה זו לאפלטון?)
שוב מקווה שלא העמסתי.
חג שמח ואני שמח שנהנית משיריה של גל — צדוק
צדוק ערב חג שמח,
אין לי מושג על מה לענות לך. שיבתו של יגאל שליט הוא פלא בעיני, הוא נס. הוא דוגמא ומופת להורים אופטימלים ולהתגייסות לאומית. ועד הבוקר לא יכלתי להירגע.
שמעתי טיעונים בעד ונגד ולמה היה צריך ולמה לא. ומי התנגד ומי לא ואם היה צריך לעשות מבצע חילוץ, אבל לעומת מה שהזכרת אל לנו לשכוח באותה המידה שעם התקבלותנו למדינות האויסידי, אנחנו היחידים שאצלנו 29% מכלל ילדי ישראל נמצאים מתחת לקו העוני, מצב שקיים במעט מאוד מדינות, שכל כך הרבה שנים אנחנו חיים על חרבנו ורוב התקציב הולך לביטחון במקום לחינוך, לתרבות, לבניה ולא רק רבי קומות של הטייקונים.
ושאלה נוספת עלתה אצלי האם ההורים שלי היו עושים אחד חלקי אלף ממה שעשו הוריו של גלעד שליט, ואז עניתי לפוסט של רונית בכר שצועקת תפתחי, תפתחי.
לגבי ויטנגשטיין אודה ולא אבוש, אני לא סובלת את הפילוסופיה הבלשנית שלו, נאלצתי להתמודד עימה מכיוון שעסקתי באורפז, וגם מכיוון שהוא נדבך בבינתחומיות של מחקר הטקסטים, אחריו באו דה סוסיר, דרידה, לקאן, בודריארד, אלו הם תיאוריות שאני בקיאה בהן יותר והייתי צריכה להשקיע רבות כדי להבין אותם.
עוד לא הסתכלתי בתיאוריה של ויטנגשטיין, אבל נדמה לי שהיה לו דימוי של סולם במובנות של השפה.
רציתי אולי להדגים לך דווקא מן השירים שהבאת, כיצד מתגברת קוסטריצה בשירה על הניכור האנושי.
בראשית היתה האמירה וכדי להדגים אותה חל המעשה למה אני מתכוונת.
בשיר הראשון אומרת גל
"יש בי רגש"
היא לא מציינת מהו הרגש אהבה, קרבה, חיבה, אינטימיות, היא אינה זועקת היא אינה לוחשת – היא קובעת עובדה – מהו מהות הרגש אנחנו למדים מן ההמשך
"הוא ניכר בתנועת
האצבעות הנשזרות
בין אצבעותיך.
התנועה מתגברת על הניכור של המילה, המשפט שעדין הוא מילה ועדין הוא משפט.
צדוק, השיר הזה הוא מקסים, דווקא מכיוון שהוא עדין, ודווקא מכיוון שהוא מדבר והוא ויזואלי
יש בו עצמה ויש בו רוגע.
את ויטנגשטיין עוד לא קראתי, אבל אני חייבת להגיד שבניגוד לצעקות ולצרחות שנשמעות כאן על כל עבר כדי להדגים רגש, זוהי התגלמות השלמות בשירה
גם של החוויה.
סליחה ממני גם על העומס
אבל, בזמן האחרון צורחים כאן כל כך שהשקט של השירים של גל קוסטריצה נותנים פרופורציה אחרת לכתיבה.
חג שמח לך
חוה
חוה יקרה,
קראתי את הדיון בינך לבין צדוק רק אתמול (הייתי בחופשה ומנותקת ממחשב במשך שמונה ימים).
הגבתי, כמובן שהגבתי. בעיקר בעניין נס שיבתו של גלעד. אבל תגובתי, ככמה תגובות ששחררתי בעבר, נבלעה.
אינני יכולה לשחזר אותה, וגם אילו יכולתי לא הייתי עושה זאת, כי (כפרפרזה על מילותייך בדבר גבולות, מציאות ושפה:) התגובה תוחמת את גבולות הרגע שבו נכתבה, ושחזורה חוטא פעמיים: לרגע החולף ולרגע הבא.
עתה אני קוראת, חשה אושר מרוכז על הקריאה הרגישה, המדויקת, ונוצרת את דברייך.
שבת שלווה, חוה.
תודה גדולה,
גל
עוד מילה,
היחס בין השפה לבין המציאות הוא שרירותי לחלוטין.
השפה מציינת את גבולות המציאות, מעבר לשפה אין מציאות.
בהקשר למה שכתבתי, השפה מתבררת על ידי ההקשר בו היא מופיעה.
וכו.. וכו..
חוה
חוה שלום,
באמת מה שחשוב הוא שהשירים דקי ההבחנה של גל מוצאים את דרכם אל השקט שבנפש. הדיון הפילוסופי חשוב ככול שהוא מסייע בדינו להבין את הפער בין המציאות ובין הדיבור אודות המציאות וכל עוד הוא עוזר לנו לצמצם פער זה.
חג שמח ותודה רבה על השקט והעירות בדברייך — צדוק
רקפת הי,
תודה — השיר "שותק" כשם ששזירת האצבעות שותקת.
לעניין האחר — לא היה עולה בדעתי לחשוב שיכול לעלות על דעתי שאוכל לחשוב שאת חסרת נימוס…
לגבי המייל, כבר כמה מסרו לי זאת; הודעתי לשירלי והנה אני רושם אותו
shira91@012.net.il
חג שמח — צדוק