אחוז בקולמוס כותב
בַּדֶּרֶךְ לְניוּ-יוֹרְק, מֵעַל לאוֹקְיָנוֹס הָאַטְלַנְטִי
עֲנָנִים וְיָם מִתַּחְתֵּיהֶם
עֲנָנִים פְּזוּרִים
וּמִתַּחְתֵּיהֶם יָם כְּמִקְשָׁה אַחַת
וּכְנָפַיִם כִּזְרוֹעוֹת פְּרוּשׂוֹת
חוֹתְכוֹת וּמְפַלְּסוֹת מוּצָקוֹת בָּאֲוִיר
בְּהִתְכַּוְּנוּת בְּרוּרָה – הָלְאָה הָלְאָה לֵאֵה לֵאֵה אָה אָה הַ ה
אִם אֲחַכֶּה לְסִיּוּם הַמַּחֲזֶה
וְאִם לָאו
הַאִם לֹא יִתַּם?
לא יודעת זה מזכיר לי באסוציאציה פראית את שירי הים של רבי יהודה הלוי בדרך לא"י ,אלא ששם זה אניה וכאן זה מטוס, בשניהם יש תחושה של אין סוף
חנה הי,
האינסוף הוא מתעתע וכך גם אולי חוויתו הסופית אצלנו — מה שכנראה מוליד ערגה.
תודה — כתמיד דברייך גם טעימים וגם מעוררים מחשבה.
צדוק
מן הסתם חיכית, צדוק. מקווה שלא הראית את שיר המסע הזה לצוות המטוס – הם עוד היו עלולים לקשור אותך לכיסא בקשר כפול 🙂
אמיר הי,
חיכיתי ובחרדת קודש עד שיכולתי לדווח "עַל הַפַּשְׁטוּת שֶׁבָּהּ הַמִּלִּים פּוֹגְשׁוֹת בַּקַּרְקַע אֶת מַסְלוּל הַנְּחִיתָה".
תודה — צדוק
צדוק,
מהמקום הזה נתת משמעות מרחבית לאינסוף.
ויצמן
ויצמן הי,
האינסוף הולך בשני הכיוונים — ממני אל מחוצה לי וממני אל תוך עצמי.
תודה — צדוק