בננות - בלוגים / / עמוד מ"עמוד-שניים ליום"
אחוז בקולמוס
  • צדוק עלון

    נולדתי בירושלים ב – 1954 לאסתר וחביב עלון. אני נשוי לרונית ואב לרות, אֵסי ושירה.

עמוד מ"עמוד-שניים ליום"

 


היום, תקוה חוזרת ואומרת, כל אחת יכולה לצבוע את שערה באיזה צבע שהיא רוצה – לא להאמין. והגברים קלקלו את משמעות העניבה – איזה עניבות הם שמים? הכול בדוי ואין מאחורי השיער והעניבות דברים אמיתיים.

     כך הלך יעקב וחשב וחשב וחשב. הוא חשב על האמת והשקר השלובים זה בזה, ועל העדויות שמעידים העדים בפניו, ומחשבתו נסבה על עצמו, שהנה יחסו אל העדויות השתנה מן הימים הראשונים שבהם ישב על כס המשפט. בתחילת דרכו כשופט החשיב את העדויות החשבת יתר וייחס להן כובד משקל גדול, כאילו הן האמת הצרופה מבחינתו של המעיד. עם השנים זיהה כי גם העדים אינם מאמינים בכל מאת האחוזים לעצמם, ויחסו החל להיות ספקני יותר – גם מבחינת העד אין זו האמת הצרופה, אם כן מדוע אייחס לכך חשיבות יתר? מחשבתו הגיעה לגילו. נשתניתי, ואלוהים זיכני שאני יכול להיות עֵד לילדַי הגדלים ומשתנים לנגד עינַי מיום ליום, חשב. מה גילי כעת? התשובה גרמה לו לתהות – האם כה מבוגר אנוכי? והלוא אני זוכר את הילד שבתוכי כאילו אמש היה הדבר. הוא ניסה לגולל את עברו. מה השתניתי מאתמול, שאל. הוא הוכרח להודות כי לא חל בו שינוי, ואם אכן היה שינוי, הוא היה זעיר, שכן בכל פעם שאנו מתבוננים בעצמנו אנו רואים את עצמנו כפי שראינו בפעם הקודמת, ולפיכך השינוי – אם היה – הוא לא מורגש. גם לו שאלתי את עצמי אתמול במה השתניתי משלשום, גם אז תשובתי הייתה כי השינוי הוא זעיר, אבל מילדותי ועד היום השינוי אינו זעיר אלא גדול. האני של היום זוכר את האני של אתמול והוא מזהה את עצמו היום בנקל כאותו אני של אתמול, והאני של אתמול מזהה את עצמו בנקל כאני של שלשום, אלא שהאני של היום מתקשה לזהות את עצמו כאני של העבר הרחוק.

     אז מה, שאל יעקב את עצמו, אז מה אם האני שלך היום מתקשה לזהות את עצמו כאני של העבר הרחוק. האני הולך איתנו כל העת, וטוב שכך – אין עלינו לחשוש שמא השינויים שעוברים עלינו יובילו לשינויוֹ, אף על פי שההתבוננות שלנו באני שלנו בעברו הרחוק אינה מזהה בו את האני שלנו היום.

     המפרי בוגרט ואדי קונסטנטין נראים לי תמיד אותו הדבר – גילם אינו משתנה. גילי כיום הוא מעל גילם, אבל אני לא מצליח להסתכל עליהם אלא כאילו הפער בין גילי עכשיו לגילם אז לא נשתנה. אולי זה בגלל בד הכותנה הגס למחצה של חולצתם? או שמא זה העיצוב הגס למחצה של החולצה – קווים גסים וכלליים? ואולי זה האופן שבו מונחת החולצה על גופם והיא מוכנסת במכנסיהם? ואולי זאת הסיגריה, שהיא חלק מהם, כמו שציפור נפשם הבוקעת ועולה מתוך הליכותיהם היא חלק מהם, והעשן המיתמר מפיהם, שהוא כמו ביטוי לתשוקתם הפנימית להשמדת הרוע? ואולי זו הליכתם ברחובות עירם והחוכמה הסוקרטית שבדיבוריהם עם הדמויות – שכמונו אנו – הן מתוך הנצח? יהיה אשר יהיה, הם נראים לי תמיד אותו הדבר, ואף על פי שמשתנים הדברים ומשתנים, וגילם אינו אותו גיל, וגילי אינו אותו גיל, נראה לי כי לא חל שינוי לא בי ולא בהם.

 

 

עמוד שכותרתו:

יעקב חושב על האני של היום שמתקשה לזהות את עצמו
כאני של העבר הרחוק, ואני מסתכל על המפרי בוגרט
 ועל אדי קונסטנטין, והם נראים לי תמיד אותו הדבר
 
מתוך "עמוד-שניים ליום" שרואה אור 
בהוצאת "עמדה" סדרת "דגש"

 

 

6 תגובות

  1. כמה יפה ,פשוט ואמיתי

  2. ומיהו באמת האני? שכבות על גבי שכבות עבר והווה והוא בקושי יכול לזהות שכבה אחת
    ומה אנחנו בכלל יודעים על הזולת?
    אהבתי את הירהורים אלה צדוק
    הטעימנו עוד

  3. איריס אליה כהן

    מעניין מאד ומעורר מחשבות בלב אישה. גם המבנה מאד מעניין. איך מגיעים אל הספר?

    • צדוק עלון

      איריס הי,
      תודה ושמח שהעמוד הצליח לעורר מחשבה.

      את "עמוד-שניים ליום" ניתן להשיג ברשתות הגדולות וכמובן דרך אתר האינטרנט של סטימצקי.

      עוד הזדמנות לברכך על הזכייה ועל ההישג היפה של מכתוב — אני שמח לקרוא ולשמוע עוד ועוד.
      צרור ברכות ואיחולים לעוד ועוד — צדוק

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לצדוק עלון