אחוז בקולמוס כותב
בְּאַחַד הַיָּמִים כְּשֶׁהָיִיתִי בְּדַרְכִּי לָעֲבוֹדָה, בַּדֶּרֶךְ בֵּין בֵּיתִי לְבֵין תַּחֲנַת הַמֶּטְרוֹ, פָּקְדָה אוֹתִי שׁוּב הַהַרְגָּשָׁה שֶׁאָכֵן הַכֹּל כָּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת, כִּי כָּךְ טוֹב וְלֹא אַחֶרֶת. הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה וְהֵאִירָה בְּאוֹר מֻחְלָט אֶת מַעֲשֵׁה הַבְּרִיאָה וְהָאֲוִיר הָיָה נְטוּל הַפְרָעָה וְלֹא הָיָה צֹרֶךְ בִּמְּסַנְּנִים גּוּפָנִיִים אֵלּוּ אוֹ אֲחֵרִים עַד הַגִּיעוֹ לַנְּשָׁמָה. בְּעוֹדִי חוֹשֵׁב מַחְשָׁבוֹת אֵלּוּ, וּמַנְגִּינַת הַיְּקוּם מִתְנַגֶּנֶת בְּתוֹכִי, פָּגַעְתִּי בְּעִוֵּר שֶׁהָלַךְ בְּדַרְכּוֹ, דֶּרֶךְ שֶׁל עִוְּרִים.
אָז, בְּשִׁבְתִּי בַּמֶּטְרוֹ, שֶׁהוֹבִיל אוֹתִי תְּקוּפָה אֲרֻכָּה בִּמְסִירוּת הָלוֹךְ וָשׁוֹב מִבֵּיתִי לִמְקוֹם עֲבוֹדַתִי, הִרְגַּשְׁתִּי אִלּוּץ לְהוֹצִיא אֶת עֵטִי וְאֶת מַחְבֶּרֶת הַדַּפִּים הַמְּלֵאָה בְּכָל מִינֵי דְּבָרִים כְּגוֹן זֶה, וְהִתְחַלְתִּי לְהַרְהֵר, מָהֵן שְׁאִיפוֹתֵינוּ אִם לֹא לְמַה שֶׁחֲסֵרִים אָנוּ אוֹתוֹ, וְהַאִם נְכַנֶּה בַּשֵּׁם שְׁאִיפָה אוֹתָהּ כְּמִיהָה לְמַשֶּׁהוּ שֶׁאֵינוֹ בְּהֶשֵּׂג יָד אֱנוֹשׁ.
וּכְמוֹ שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵף שֶׁיָּשׁוּב עַל עַצְמוֹ, מִפַּעַם לְפַעַם וְלוּ גַּם אִם לְעִתִּים רְחוֹקוֹת, יָצְאָה מֵעֵטִי בְּפֶרֶץ אֶחָד הַתַּבְנִית הַבָּאָה, שֶׁגַּם אִם אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי יֵשׁ בָּהּ מָקוֹם לְשִׁפּוּר אֲנִי מְמָאֵן לַעֲשׂוֹת זֹאת, מִטְּעַמִים שֶׁכָּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת וְלֹא אַחֶרֶת.
בהישג ידם
בָּהִיר בָּהִיר הַיּוֹם
יָכֹלְתִּי לְהִסְתַּכֵּל לְמֶרְחַקִּים
וְלִרְאוֹת בְּכָל כֹּחַ הָרְאִיָּה
הַמָּצוּי בִּרְשׁוּתִי.
לְיָדִי עָבַר אָדָם
שֶׁלָּקוּי הָיָה בִּמְאוֹר עֵינָיו
יָכֹל הָיָה לִרְאוֹת
אַךְ בְּמֶרְחַק ד' אַמּוֹתָיו
מִתְקַדֵּם הָיָה בִּצְעָדִים מְהֻסָּסִים
וּקְטַנִּים, קְטַנִּים מִדַּי.
אֲנָשִׁים שׁוֹאֲפִים לְפַלֵּס דַּרְכָּם
לְעֵבֶר מַשֶּׁהוּ –
פְּעָמִים הוּא בְּהֶשֵּׂג יָדָם
וְהֵם אֵינָם מַשִּׂיגִים.
פְּעָמִים
אֲנָשִׁים שׁוֹאֲפִים לְמַשֶּׁהוּ
שֶׁהוּא אֵינוֹ בְּהֶשֵּׂג יָד אֱנוֹשׁ
אוֹ-אָז יַבִּיטוּ דּוּמָם
בְּכָל כֹּחַ הָרְאִיָּה הַמָּצוּי בִּרְשׁוּתָם
לְמֶרְחַקִּים, מֶרְחַקֵּי-נֶצַח,
עַד אֲשֶׁר אַט-אַט יָשׁוּב מַבָּטָם לְד' אַמּוֹתֵיהֶם –
אֵלּוּ הֵן ד' הָאַמּוֹת
בַּהֵן יִחְיֶה אָדָם
וַיָּמוֹת
ברשותך, צדוק, גזרתי את הבית האחרון ותליתי על הקיר מאחורי המחשב שבו אני כותבת שורותי אליך.
ענת הי,
תודה — ריגשת אותי.
ד"ש — צדוק
אהבתי את האנושיות שבפוסט כולו והבית האחרון הוא אכן שיר בפני עצמו
חנה ל. הי,
תודה. ואני אהבתי את דברייך.
ד"ש — צדוק
מצטרפת להערות של חני ושל ענת הבית האחרון יפה ויש בו אמת קיומית די עצובה
אם כי המבט לעבר הנצחי והרוחני עשוי להרחיב את דלת אמות הפרט או להוסיף מימד עומק לשני המימדים הנוספים
חנה ט. הי,
תודה. אכן, הסופי בתוך הנצחי והנצחי בתוך הסופי — ועלינו מוטלת המלאכה למצוא את הנחמה.
ד"ש — צדוק
צדוק, שיר נהיר ויפה. אף ההסבר שבראשו מיטיב עימו. שירתך מעוררת מחשבה ומרגשת. זה הרבה מאוד. אפשר אכן ללמוד משהו על הפיכחון מן העיוורון. ד"ש מסאראמאגו. רני.
רן הי,
תודה. הפיכחון והעיוורון והיחיד המתבונן אשר מביט בהם.
ד"ש — צדוק
וכבר איני יודעת יופיו של מה –
שהלא מקטע הפרוזה – לירי, והליריות נושקת לסיפור, ושניהם – מהות ופילוסופיה ומשכן הרוח.
………..
ולכל מילה – היה ניתן לחבור בתלי תילים של עוד.
………..
ובשתיים אומר:
שאיפה, היא המשלימה של הנשימה. אין האחת ללא האחת. כמה יפה הצירוף המותך שלך לשני רבדי המשמעויות.
ו-דלת האמות – המרתקת. שמחד היא דלת, סף ופתח ומאידך היא מדודה.
………
ואני מתבוננת בך, יושב במטרו ובצו מוציא את המחברת לתבנית שאין בה גדר והגדרה.
והתנועה בין –
מראית ה-עין
לבין
מראית ה-אין
יוצרת אותך למרווח המדוייק שבין יחיה האדם – וימות. או אז ניתן לשוב לתחילתה של ליריקה סיפורית – ולהבין את מסירותה של הבהירות המפלסת את נגינת היקום – כי כך טוב.
כי אי-אפשר, ברשות אי אפשר, אחרת.
……….
תודה, צדוק.
הלנה הי,
תודה. דברייך — והמבנה שלהם — כל כך מיוחדים שאני נהנה לקרוא ולשוב ולקרוא אותם; אשרַי שאני יכול לשמוח בהם עוד ועוד.
ד"ש — צדוק
הייצדוק
מלא רגש…
גם עם הסבל, עם האכזבות, יש משמעות לכאן ועכשיו.
להתראות טובה
טובה הי,
תודה. תמיד נהנה לקרוא את תגובותייך.
ד"ש — צדוק
משהו אנושי הומאני מציץ אלי מאחורי המילים
שובה, נוגע כמו מקל עיורים מגשש עצמו לדעת.
תודה
אבנר הי,
תודה — יפה דימית.
ד"ש — צדוק