תשמעו סיפור על שירות 106 ועוד (או: אני שואל את כלבתי, מה קרה לנו)

יצאתי בבוקר עם כלבתי. בפתח הבית היא נעמדה והיססה האם לפנות ימינה או שמאלה. אני נוהג לספר בבדיחות הדעת כי על פי המסלול שבוחרת הכלבה אני יכול לדעת איזה יום היום.

כשאנו עומדים בפתח הבית ואני נותן לכלבה להחליט איזה מסלול רוצה היא, אני מהרהר, אולי באמת אוכל לקבוע איזה יום היום על פי המסלול שבוחרת היא. אבל מיד אני מבטל את ההרהור. בסופו של עניין בוחרת הכלבה לפנות שמאלה – אל הגן. (אולי רצתה להתייעץ איתי ובשל כך נתעכבה? אני שואל בשקט את עצמי.)

בהגיענו לגן (לא לפני שהכלבה נעצרה ליד בית השכנה והקשיבה בעמידה איתנה ובאוזניים זקופות לניסיונות השכנה (המתמשכים זה כמה חודשים) לנגן נוקטורן של שופן) אני מגלה כי צינור מים התפוצץ, ומים ניגרים משם בכמויות גדולות. כמו רבים, גם אותי פקדה בעבר תחושה של פחד מפני התכלות המים בעולם – תחושה שבעצם אף פעם לא חולפת (אף שהיא מתעמעמת עקב היותנו טרודים בבעיות היומיום), ומיהרתי להתקשר לשירות 106 כדי להודיע על התקלה.

אחר ההקשות הרגילות בנייד, ביקשה ממני מזכירה אוטומטית להמתין (עד כמה השיחה חשובה להם וזמן ההמתנה וכול'). מקץ חמש-שש דקות השיחה נותקה. התקשרתי שוב. מקץ חמש-שש דקות נעניתי באדיבות על ידי אביטל, רוויטל או הדס (ושמא הייתה זו רוויטל הדס – אינני יודע).

מראש הצהרתי בפניה כי בפי שני עניינים: הראשון דיווח בדבר המים הניגרים לשווא, והשני הצעה בדבר הצורך לתת לאזרח גם אפשרות להשאיר הודעה (במקום לבזבז את זמנו עד שיתפנה נציג שירות).

רויטל (אביטל או הדס) ענתה לי באדיבות כי היא שמעה את דבריי, וביקשה שארשום שני מספרי טלפון שעלי להתקשר אליהם – הראשון בקשר לדליפת המים והשני בקשר להצעתי ההגיונית. תחילה לא הבנתי במה מדובר, אך היא הסבירה לי באדיבות מופלגת כי היא מספקת לי שני מספרים על מנת שאוכל להתקשר ולשטוח את הודעותיי. היססתי (איך ארשום שני מספרים? בנייד? שאוציא עט ונייר?) שאלתיה בנימוס אם אין זה מתפקידה להודיע, אבל אז היא אמרה שהיא פועלת על פי הוראות. ביקשתי לדבר עם הממונה שלה, אך היא מיהרה לאמר בשמחה כי תספק לי מספר טלפון שלישי כדי שאוכל ללבן את הסוגיה שהעליתי עם הממונים עליה.

שכחתי לספר כי בכל אותו זמן הכלבה כרעה על ברכיה והמתינה בסבלנות של יוגיסט מתקדם שהתיק עצמו מכל מחשבותיו. מה קרה לנו? פניתי אליה ושאלתיה. הכלבה נושאת עיניה אלי, ואני ממשיך ואומר לה, בואי נמשיך בדרכנו. היא מזדקפת וממשיכה במסלולה. והיום יום רביעי.