עוד משהו על ילדות רחוקה, בארץ אחרת, בשפה אחרת. מילים שאבדו לי כשלא כל כך רכשתי את השפה שבה אני כותבת עכשיו, שפה שהיא לעיתים כמו קוצים על לשוני.
מילים
הסתכלתי על הלוח הירוק שאבא הביא מתנה. לידו עמדה ויולטה, הבת של בעלי המכולת, הארמנים. היא החזיקה גיר ביד, היא המורה. אני יושבת על כיסא עץ קטן, עם משענת מרובעת, צבוע בורוד. לידי אנה, אחותה הקטנה של ויולטה, יושבת על שרפרף מקש, שרגליו מעוגלות, וארבע מוטות מאוזנות מחזיקות את רגליו. ויולטה גדולה ממני בשנתיים, והיא כבר הולכת לבית הספר. אנה בגילי. ויולטה מלמדת אותנו, היא מורה ואנחנו תלמידות, זה משחק 'בֵיצֶפֶר'. ויולטה מציירת סימנים על הלוח הירוק עם הגיר הלבן ואומרת: הנה, כאן וִי-אוֹ-לֶ-טָה. תחזרי לוציה אחרי. אני חוזרת אחריה, ואני מצביע על הסימן. אני רואה V וזה בדיוק כמו השפתיים של ויולטה כשהיא עושה את התנועה הזאת המכווצת, בהגזמה. אני רואה את ה- i , איש קטן עם כובע והוא נותן יד לעיגול השמן,o, שהוא בדיוק כמו השפתיים המעוגלות של ויולטה כשהיא אומרת O, ונעשה לה מין חישוק כזה ורוד בפה, וה– l , הזרוע העגולה שלוקחת את ה– e הקטנה, שהיא כמוני, קצת רזה, ואז לפתע אני רואה את השם הסגול הזה, כולו על הלוח Violeta , אפילו בלי לחכות ל-tהדחפנית ול- a השמנה. ויולטה, אני אומרת, ורואה.
ויולטה לא מאמינה. היא מנסה אותי: מה זה? היא שואלת וכותבת, כמו מורה אמיתית. תֵה, אני אומרת, וזה? וָה, אני אומרת. ויולטה הפכה למורה הכי מצליחה. היא מלמדת אותי עוד ועוד מילים: לוציה, מָאמָה (mamá), פאפה, muñeca, כל מה שאפשר וצריך לדעת.
אנחנו מתמכרות למשחק הזה, שוכחות את האופניים החדשות שלי, את הרכבת שנוסעת על פסים, ואני אפילו לא הולכת לראות את הדברים החדשים שג'ראר בנה עם המֶקָנוֹ שלו, למרות שהוא קיבל מנוע חדש ביום המאגים האחרון. חורף, ואני אפילו זנחתי את המעבר שאנחנו בונים לגונדואנה. שכחתי על פצצת האטום, אני רק רוצה עוד ועוד מילים, אוספת אותם כמו גולות.
אני הולכת ברחוב ורואה. Pan, אני אומרת, ואימא מושכת אותי ביד, אין לה זמן לעמוד, 'לחם' אני אומרת, אוצרת בתוכי את הצליל הלבן, עם הריח הטרי.
אנחנו נוסעים במכונית. לילה. אני שוכבת מאחור. לפני עיני עוברים נחלי אור מכל הצבעים. כתום, ירוק, סגול, ירקרק, אדמדם, כחול, תכלת, והאדום הנכון: האדום המיוחל. זהו אדום עמוק, יש בו איזו ארגמניות מזוקקת שנכנסת אל תוך גופי, מתפשטת ומחממת, ממלאה אותי ברוך וחמימות שנשארים בתוכי. ולפתע אני אומרת: cine, סִינֶה מתנוצץ באותיות שָני בתוך עיני, וגם הארגמן הזה, עשוי מאותיות. איפה מפלי הצבע? אני לא מבינה, לאן נעלמו? הם אבדו לי, כמו הכלב בק, שנעלם לפני שנה ולא רצו להגיד לי לאן הלך. אני כבר לא רואה נהרות צבעים, אני רק רואה מילים צבעוניות, אני עוצמת עיניים, בתוכי עדיין הצבעים, אבל שאני פוקחת עיניים שוב המילים.
ברוכה הבאה (וד"ש לגליל המערבי!) ובהצלחה רבה.
הגליל המערבי יפה כמו תמיד, מסרתי לו ד"ש. תודה על הברכה! לידיה
יפה , רגיש
ופיוטי
ברוכה הבאה למטענו
לא קראתי את הספר שלך, אבל יש כנראה חוויות שהן אוניברסליות. וכנראה לי לא יהיה המזל להוציא את הספר שלי לאור. תודה על התגובה!
אני חוזרת וקוראת בקטע שוב זה כל כך יפה הצלחת לברוא מחדש את המוסיקה והצבע של המילים כשהן נחוות לראשונה.
ולמה לא יצא לאור, לידיה?
את לא חיבת כמובן לענות לי
אני כל כך מזדהה עם החיים על קצה השפות השונות