בשנים האחרונות יש נטייה הולכת וגוברת להחליף ישן בחדש.
ישן יכול להיות בן שנתיים ואפילו שנה.
ישן יכול להיות שלם וכשיר להמשך פעילות מועילה או מקולקל קל, אך ניתן לתיקון על נקלה.
אנשים אינם מייחסים ערך רב לחפציהם – וזאת, לתחושתי, כסמל לשלל ערכים שעיקרם שייכות, אהבת המוצר, ומכאן אולי גם אהבת האדם. כן, כן. למה להשקיע בדבר מה "ישן" כאשר ניתן להמירו חיש קל ואפילו לא במחיר יקר בנוצץ ומשודרג ולו טיפה, ואפילו אם רק לכאורה.
ומה נותר מהמונח "יין ישן נושן" שמכוון לארומה ולטעמים שנוצקים במהלך שנים?
ובאנלוגיה – מה באשר לקשר רגשי עם בני אדם/מוצרים אשר תכליתם בחיינו מורכבת ומרווה יותר מאשר היותם שמישים לשעה?
וכל הפרולוג הזה למען שיתופכם בחוויה שיצרתי לעצמי בשבועות האחרונים. אבי עליו השלום רכש למעני לפני שלושה עשורים (!) מערכת סטיראו מאוד משוכללת לאותם ימים. פטפון, רמקולים ענקיים, מגבר וטייפרקורדר. המערכת הזאת עברה איתי מאז שלל בתים ורבע חיים… על אף שזה שנים רבות חדלתי להאזין לעשרות תקליטַי שנאספו בנעורַי – לפני הופעת הדיסקים הקלים לשימוש ולכאורה משופרי הצליל – מעולם לא עלה בדעתי להיפטר מהם. הם היו חלק בלתי נפרד ממי שהייתי – על עטיפותיהם והצלילים הכמוסים בהם. כך גם נהגתי כלפי עשרות קסטות – יראת כבוד קוראים לזה.
לפני שבועות ספורים הרמקולים הגדולים הגיעו אל סוף דרכם, וגם הדיסקים הכי איכותיים נשמעו דרך הממברנות רחמנא לצלן. בצעד נועז כלכלית ונפשית רכשתי רמקולים חדשים אצל מוכר בשם אמנון (שרק משום ששמו זהה לשם אבי נבחר מתוך מצאי הגוגל, ובינגו!). ותמורת עוד כמה מאות שקלים תיקנתי את הטייפ, ששבק חיים לפני שנים, ושיפצתי את המגבר והפטפון – וזכיתי בענק!
במו ידי השבתי לעצמי – ולו נפשית – את עלומַי. וכשאני מאזינה לתקליטים או לקסטות שנרכשו לפני שעבר עלי לא מעט מאז נרכשו, אני חשה באחת כאילו – ולו בעת האזנה – אני בראשית הדרך, כעלמה שהיא במובן מסוים טבולה ראסה ובה בעת כיין ישן שצבר כמה וכמה שכבות וטעמים וניסיונות (שלא יחזרו על עצמם, כך אני מקווה…)
אז לכבוד השנה החדשה, הבאה עלינו לטובה, וברוח המוזיקה השמיימית שהזמן אינו חל עליה לשוחקה, אאחל לכם ולי – חדש ימינו כקדם, ובתנאי שנדע לשמר את צלילי הקסם של עברנו ולהשמיעם בתוכנו כשאנו עצמנו מתוקנים ומשודרגים.
צְלִילֵי הָעַלְמָה וְהַמָּוֶת מְשִׁיבִים
אוֹתִי אֶל הָעַלְמָה שֶׁהָיִיתִי
כְּשֶׁהָיוּ בִּי לָרִאשׁוֹנָה,
מְמִיתִים אֶת הָאִשָּׁה
הַמּוּמֶתֶת שֶׁנִּהְיֵיתִי
מֵאָז חָדַלְתִּי לְהַקְשִׁיב
לְמוּזִיקַת הָאַלְמָוֶת
הַנְּכוֹנָה.
ואם תלחצו על הלינק תוכלו להאזין לאחת היצירות הכי אהובות עלי מאז נעורי – ובמיוחד כשהיא נשמעת הודות לתקליט טיפה שרוט.
חג שמח
http://www.youtube.com/watch?v=XoZJkkWX8Yw
אהבתי.
שבת שלום
רות
שבת שלום חברתי האהובה והלא וירטואלית
יופי של רשימה. ענת.
דבר אחד שכחת לקחת בחשבון. כשדבר ישן נהיה ישן מאוד. עתיק. ערכו עולה ועולה. עד שהוא שווה זהב (יש לך מושג כמה עולה הסרקופג של תות אנך עמון? המון. המון.)
אפשר להגיד שזה קורה בגלל הנדירות של החפץ.
אני חושב שזה קורה בגלל העקמומיות של הזמן. איתה התעסק אינשטיין.
תלך אחורה. תגיע קדימה.
תלך קדימה. תגיע אחורה.
כשפיננו את הבית של אימי לאחר מותה. היה שם טייפ ענק. ישן. עם סלילים גלויים. רחבים. היו שם הקולות שלנו שהיינו צעירים. לפני למעלה מחמישים שנה. הוא כבר לא עבד. שמנו אותו כמו את כל החפצים, שלא רצינו לקחת, בחוץ ליד הגדר. זה היה בשבת בצהרי היום. אחרי חמש דקות הגיע ערבי עם טנדר, כמו עורב שחש בטרף מרחוק. הסתכלנו בו לוקח דברים. נקרע לנו קצת הלב.
אחרי זה חשבתי, איזה אידיוט אני. למה לא לקחתי את הסליל. אז אולי באיזה כפר במשולש או בכפר קאסם הסמוך. יושבים עכשיו ושומעים אותי איך אני מדבר. בקול צפצפה. מתאמן על דרשת הבר -מצווה שלי ומתפוצצים מצחוק.
דרך אגב, אחת מהמומחיות שלי זה להתבונן בחפצים ולנסות להבין מה הם אומרים זה לזה ומה הם רומזים לי. אחד שבענינים האלה, אמר לי שהדבר הכי קרוב ששמע למה שתארתי, זה על אינדיאנים שמתבוננים בחפצים ומנסים להבין את המשמעות… אבל הם משתמשים בחפצים קבועים. מעין סקרמנטים.
לי זה לא היה קורה מה שסיפרת עם הסליל… ואני בעבור סליל הקסם עם קולך הזאטוטי הייתי אפילו עכשיו מתחילה לעשות טיול שורשים לאחד הכפרים למצוא את האבדה:) שנה טובה
אני כל כך מזדהה… איזה קסם היה לתקליטים הישנים. גם אצלי, אודה ולא אבוש – הם מוחבאים בבוידעם ליום שבו אוכל לשוב ולהאזין להם…
היום כבר כאן, נורית. יש את אמנון בעל חנות סטיראו בת ארבעים שנה. החנות סמוכה לביתי. היא ברחוב בוגרשוב. לא הייתי בה אפילו. אמנון הביא לי הכול הביתה. הכול על פי עצתו. ופטפון חדש חדש עולה בחנותו כ-1600 שקלים. אם תרצי אתן לך טלפון אישי והקפה עלי.
לי אפילו היה גרמופון
עם תקליטים מתחילת המאה (שעברה)
היה צריך לסובב לו את הידית, כדי לדרוך את הקפיץ.
והקול היה נשמע כמו מתוך אבוב.
ומי ששר היה נשמע אבוד כל כך, עד שהתחושה הזאת הייתה נדבקת בשומע. ממרחק של עשרות שנים ושתי מלחמות עולם… אולי השלישית כבר בדרך?
אני צריך לנסוע לחו"ל עוד שלושה שבועות. מצידי שיגמרו את החורבן. לפני או אחרי. לא שאני באמצע חו"ל (שהוא הדבר הכי רחוק מחופשה או חופש)
א. שנה טובה
ב. נסיעתך ושובך בשלום
ג. המלחמה החליטה להתעכב – ומבחינה מסוימת טוב שכך… קצת אנוכי מצדי אבל לא בא לי לטרוח להוריד את מסכת פורים מהבוידעם.
ד. הפתיח על הגרמופון מומלץ לשמירה ולהדבקה באיזה סיפור שלך או חומר בעקבות הזמן האבוד בסגנונך האישי.
ולא זו בלבד שיש היום נהירה פולחנית כמעט חזרה אל תקליטי הויניל, אלא שביוטיוב ניתן למצוא לא מעט הקלטות מנוגנות על הפטיפון, כולל השריטות.
ושאלת השבת העלומים – הוי, בכל רגע יש לה מענה אחר.
למשל
http://www.youtube.com/watch?v=Nm0ZtsEK0x4
על צירוף לינק לאחת היצירות הכי הכי מרטיטות לב עם או בלי קול אנוש. ואגב, לא שמעתי שום שריטות בסרטון. כנראה שמחמת יופיה של אווה מריה הצליחו באולפן ההקלטה להתגבר ולהפוך את ההקלטה לעל זמנית.
השריטות, יעקב, על גבי התקליטים הן בדיוק אלה שעושות את הנוסטלגיה כה מורכבת. תרתי משמע ושנה טובה. אפשר לשמוע את השריטות ולהרגיש כאב צרימה וכו' או עדנת געגוע.