ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה
למה השתתקת? בעצם יפה שתיקה לחכמות. הנסיעה האחרונה יכולה להיות אולי תענוג – אם באמת נסגור מעגל עם תחושת השחרור שאיבדנו מאז הפסקנו לרכוב על אופני הילדים. ככה בדיוק אני רוצה… ובינתיים אני מתאמנת:)
פעולת ניפוח האוויר של הנעורים
והתרוקנות ממננו בזיקנה דרך עיניה וגופה של הרוכבת משאירה אותנו. אותי, הקורא בלי אוויר.
השליך אותי לתקופה ההיא שהייתי נוסע עם רגליים יחפות על הכידון , אוכל ארטיק ויורק חתיכות ממנו לשמיים ומשכנע את עצמי שהחיים עשוים בעיקר מרוח ואוויר.(מי ידע שיש דבר כזה שנקרא מקדמות מס) עד שפעם אחת … כמעט ראיתי את הסוף … עוד לפני שבכלל התחלתי את החיים , הקצובים, האלה. שמתפנצ'רים בסוף.
הצחקת אותי עם ה"יורק חתיכות ממנו לשמים", וכיוון שאני מכירה אותך מעבר לתמונת הבול אני רואה אותך ככה משתובב. אז מה הבעיה? האמת, הרבה שנים פחדתי מההתפנצ'רות הסופית עד ש"נגמלתי" והחלטתי להתכווננן שדווקא זה יהיה שיא הכיף אחרי כל הכיף שלפני!
אם כבר מדברים. אז את יודעת מה ההבדל בין לוויה פרובוסלבית ללויה יהודית.
בלוויה פרובסלבית- קודם הרגליים ואחר כך הראש שיראה הברמינן לאיפה לוקחים אותו.
בלוויה יהודית – הראש קדימה והרגליים מאחור, כדי לראות מי הגיע ומי לא.
אני יודע שזה נשמע כמו בדיחה . אבל זאת האמת לאמיתה. בחי אלוהים ובספר התורה.
ואם כבר מדברים. אז עד הסוףףף…
הייתי מעדיף להקבר כמו בשבטים אפריקאים, בעמידה. עם הראש בחוץ.
מהסיבות הבאות:
א. זה תופס פחות מקום.
ב. גם כשאתה מת אפשר לראות מה מזג האוויר (עם מטריה או בלי)ולראות מה הענינים מסביב.
ג. שילמדו כולם מה קורה למי שלא מכין שיעורים ושותה מים אחרי אבטיח.
ד. הכי הכי חשוב … כשתהיה תחיית המתים לקפוץ מייד החוצה ולתפוס חתיכת נדל"ן טוב. כי בגלל שכל המתים יתעוררו, מחירי הנדל"ן יעלו. יעלו כל כך. עד שחלק מהמתים שקמו לתחייה, יעדיפו לקבור את עצמם בחזרה. שלא לדבר על צאצאיהם שיבהלו, כי עכשיו יצטרכו להכין ליל סדר למאתיים אנשים (לפחות) שגם בקושי מכירים (והאמת בכלל לא) שבאו לליל הסדר עם נעליים מלאות בחול. ולא הביאו אפילו מתנה או הגדה מצווירת לחג.
מסונפת את מסונפת
(בנוסח מקודשת את מקודשת או מגורשת את מגורשת) ליהודים. פעמיים. פעפ ללאום. פעם לדת.
אהרון אמיר, ששוב שמעתי היום שיר שלו, בזמן שמילאתי דלק. הפעם. כנראה כול השבוע הוא יהיה ברדיו. ציווה את גופו למדע ואחרי זה לשריפה. והוא כבור בבית הקברות בעינת. החילוני (והידעת שלא מרשים לקבור שם נוצרים … עלאק חילוני) ובכך עשה צעד אחד (אחרי מותו) להתנתקות.
תמשיך לשעשע אותי תוך כדי עבודה. אצלי שום בניין לא ייפול. ולגוף מילותיך.
א. אני כנראה בורה בכל הקשור במוות. סליחה על תמיהתי המורבידית – עד לרגע זה חשבתי שמי ששורפים את גופתו אין מה לקבור… לאור המידע החדש אשקול מחדש איך אני… בבוא היום:)
ב. אני אגלה לבטין אמיר ידידתי האמיתית וגם הווירטואלית (בפייסבוק) איך בעלה "מככב" בבננות השבוע בזכותך (וגם ברדיו אולי היא לא יודעת).
ג. לא נותר לי אלא להביא לכאן עוד שיר שלי – קח אותו כאנלוגיה למי שאני במהותי (לא מסונפת לכלום… וגם לא מסניפה). וזהו השיר (אולי תזדהה)
נאה דורש(ת) ונאה מקיימ(ת).
אני בחיפוש ההפוך. שמישהי תדאג לי (פרזיט נשאר פרזיט … ולא שהייתי כזה)
והשבוע קנתה לי מישהי שולחן. לכתוב. אז אולי אני בדרך הנכונה (ואולי בדרך ההפוכה. להיות קרש. קרש שבדי מאיקיאה… ואיפה הימים ששבדיה, כלומר שבדית היה גבול החלום. היום אנחנו מסתפקים בקפריסין. רגע. יש שם משבר פיננסי ענק. אז נסתפק במותניים הצרים שבין קלקיליה לנתניה. זה מה שנשאר לנו מותניים צרים מכול הממלכה הכנענית. והיבוסית שלנו במיל')
ד"ש לבטין. היא יודעת שכול מי שחסה
תחת כנפי אהרון, זוכר ודורש בזכרו/בשלומו גם כשהוא איננו כאן.
ואולי בהמשך השבוע אביא דברים שכתבתי בערב לזכרוץ
פרזיט אינו אלא מילה/הגדרה זמנית ויחסית ואישית. אולי במקום זאת תאמר על עצמך – למדתי לקבל?????????? כולי תקווה שנותנת השולחן ראויה לך, שהשולחן יפה ומועיל ושתשתמש בו למען כל מה שנותנת השולחן קיוותה שתשתמש… ועוד עצה קטנטונת למען שלמות ובריאות המשפחה תרחיק אותה מתגובותיך בבננות. לא בהכרח היא תשמח לקרוא מילים כמו "והשבוע קנתה לי מישהי שולחן". על כך חטפתי צעקות מסבי הייקה זכרונו לברכה. בלשונו אומר: מה זה מישהי? אין לה שם ולא תואר והדר?:)
תודה על אהבתך והוויזואליה יסודה בעצם בימי קדם של היותי ילדה בהם ראיתי תמונות אחרות של אותו אירוע:) אגב לאחרונה התברר שלא רק אני בקטע הוויזואלי הזה של הסרטת והקרנת רגע יציאתנו החוצה על המסך הפנימי, ואם הסרט יצא כבשירי אל המציאות בדיוק כפי שתיארתי – אהיה מאושרת ביותר. אשלח גלויה:)
שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
שיר יפהפה ענת ראוי לבמה שפורסם בה
אחד היפים שלך
אהבתי מאוד
תודה חנה. רגע לפני שאסע החוצה מכאן נכין לי את ואני מבחר שלם של הכי הכי.
ולי הזכיר השיר את ימי על האופניים, שחרור מוחלט בימים ההם.
אבל אז הגיע המשפט הסוגר והמוחץ: "עד הנסיעה האחרונה, הדמומה החוצה" והשתתקתי.
למה השתתקת? בעצם יפה שתיקה לחכמות. הנסיעה האחרונה יכולה להיות אולי תענוג – אם באמת נסגור מעגל עם תחושת השחרור שאיבדנו מאז הפסקנו לרכוב על אופני הילדים. ככה בדיוק אני רוצה… ובינתיים אני מתאמנת:)
היי ענת
תמיד כיף לקרוא שיר שלך בעיתון
והשיר הוא יפה
בחירה טובה
התודות על הבחירה מתוך שלל שירי ספרי למשורר הנפלא אלי אליהו שאחראי גם לתחושת הכיף שלי בראשית היום.
פעולת ניפוח האוויר של הנעורים
והתרוקנות ממננו בזיקנה דרך עיניה וגופה של הרוכבת משאירה אותנו. אותי, הקורא בלי אוויר.
השליך אותי לתקופה ההיא שהייתי נוסע עם רגליים יחפות על הכידון , אוכל ארטיק ויורק חתיכות ממנו לשמיים ומשכנע את עצמי שהחיים עשוים בעיקר מרוח ואוויר.(מי ידע שיש דבר כזה שנקרא מקדמות מס) עד שפעם אחת … כמעט ראיתי את הסוף … עוד לפני שבכלל התחלתי את החיים , הקצובים, האלה. שמתפנצ'רים בסוף.
הצחקת אותי עם ה"יורק חתיכות ממנו לשמים", וכיוון שאני מכירה אותך מעבר לתמונת הבול אני רואה אותך ככה משתובב. אז מה הבעיה? האמת, הרבה שנים פחדתי מההתפנצ'רות הסופית עד ש"נגמלתי" והחלטתי להתכווננן שדווקא זה יהיה שיא הכיף אחרי כל הכיף שלפני!
אם כבר מדברים. אז את יודעת מה ההבדל בין לוויה פרובוסלבית ללויה יהודית.
בלוויה פרובסלבית- קודם הרגליים ואחר כך הראש שיראה הברמינן לאיפה לוקחים אותו.
בלוויה יהודית – הראש קדימה והרגליים מאחור, כדי לראות מי הגיע ומי לא.
אני יודע שזה נשמע כמו בדיחה . אבל זאת האמת לאמיתה. בחי אלוהים ובספר התורה.
ואם כבר מדברים. אז עד הסוףףף…
הייתי מעדיף להקבר כמו בשבטים אפריקאים, בעמידה. עם הראש בחוץ.
מהסיבות הבאות:
א. זה תופס פחות מקום.
ב. גם כשאתה מת אפשר לראות מה מזג האוויר (עם מטריה או בלי)ולראות מה הענינים מסביב.
ג. שילמדו כולם מה קורה למי שלא מכין שיעורים ושותה מים אחרי אבטיח.
ד. הכי הכי חשוב … כשתהיה תחיית המתים לקפוץ מייד החוצה ולתפוס חתיכת נדל"ן טוב. כי בגלל שכל המתים יתעוררו, מחירי הנדל"ן יעלו. יעלו כל כך. עד שחלק מהמתים שקמו לתחייה, יעדיפו לקבור את עצמם בחזרה. שלא לדבר על צאצאיהם שיבהלו, כי עכשיו יצטרכו להכין ליל סדר למאתיים אנשים (לפחות) שגם בקושי מכירים (והאמת בכלל לא) שבאו לליל הסדר עם נעליים מלאות בחול. ולא הביאו אפילו מתנה או הגדה מצווירת לחג.
נוכח כל תיאורך מתחזק רצוני – חיים באינטימיות פנימית ומהנה וכמוהם מר המוות – אינטימי לגמרי ולא מסונף לשום לאום/גזע ועדה.
מסונפת את מסונפת
(בנוסח מקודשת את מקודשת או מגורשת את מגורשת) ליהודים. פעמיים. פעפ ללאום. פעם לדת.
אהרון אמיר, ששוב שמעתי היום שיר שלו, בזמן שמילאתי דלק. הפעם. כנראה כול השבוע הוא יהיה ברדיו. ציווה את גופו למדע ואחרי זה לשריפה. והוא כבור בבית הקברות בעינת. החילוני (והידעת שלא מרשים לקבור שם נוצרים … עלאק חילוני) ובכך עשה צעד אחד (אחרי מותו) להתנתקות.
תמשיך לשעשע אותי תוך כדי עבודה. אצלי שום בניין לא ייפול. ולגוף מילותיך.
א. אני כנראה בורה בכל הקשור במוות. סליחה על תמיהתי המורבידית – עד לרגע זה חשבתי שמי ששורפים את גופתו אין מה לקבור… לאור המידע החדש אשקול מחדש איך אני… בבוא היום:)
ב. אני אגלה לבטין אמיר ידידתי האמיתית וגם הווירטואלית (בפייסבוק) איך בעלה "מככב" בבננות השבוע בזכותך (וגם ברדיו אולי היא לא יודעת).
ג. לא נותר לי אלא להביא לכאן עוד שיר שלי – קח אותו כאנלוגיה למי שאני במהותי (לא מסונפת לכלום… וגם לא מסניפה). וזהו השיר (אולי תזדהה)
קדוש, קדוש, קדוש
אֶת שְׁאֵרִי, כְּסוּתִי וְעוֹנָתִי הִבְטַחְתָּ לְסַפֵּק לִי
בְּסַגְרִיר וּבְחַמְסִין. תִּהְיִי לִי מְקֻדֶּשֶׁת, אָמַרְתָּ,
וְגַם אֲנִי אָמַרְתִּי, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ
תִּהְיֶה לִי בְּקֹדֶשׁ קָדְשֵׁי הַחֻלִּין,
כְּשֶׁאַתָּה תַּעֲבֹד לְפַרְנָסָתִי וַאֲנִי אֶכְתֹּב
שִׁירָה עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ,
שֶׁיִּהְיֶה לְאָן לִבְרֹחַ
אִם וְכַאֲשֶׁר יִתַּמּוּ בֵּינֵינוּ עוֹנוֹת הַשָּׁנָה.
יפה. יפה. יפה
נאה דורש(ת) ונאה מקיימ(ת).
אני בחיפוש ההפוך. שמישהי תדאג לי (פרזיט נשאר פרזיט … ולא שהייתי כזה)
והשבוע קנתה לי מישהי שולחן. לכתוב. אז אולי אני בדרך הנכונה (ואולי בדרך ההפוכה. להיות קרש. קרש שבדי מאיקיאה… ואיפה הימים ששבדיה, כלומר שבדית היה גבול החלום. היום אנחנו מסתפקים בקפריסין. רגע. יש שם משבר פיננסי ענק. אז נסתפק במותניים הצרים שבין קלקיליה לנתניה. זה מה שנשאר לנו מותניים צרים מכול הממלכה הכנענית. והיבוסית שלנו במיל')
ד"ש לבטין. היא יודעת שכול מי שחסה
תחת כנפי אהרון, זוכר ודורש בזכרו/בשלומו גם כשהוא איננו כאן.
ואולי בהמשך השבוע אביא דברים שכתבתי בערב לזכרוץ
פרזיט אינו אלא מילה/הגדרה זמנית ויחסית ואישית. אולי במקום זאת תאמר על עצמך – למדתי לקבל?????????? כולי תקווה שנותנת השולחן ראויה לך, שהשולחן יפה ומועיל ושתשתמש בו למען כל מה שנותנת השולחן קיוותה שתשתמש… ועוד עצה קטנטונת למען שלמות ובריאות המשפחה תרחיק אותה מתגובותיך בבננות. לא בהכרח היא תשמח לקרוא מילים כמו "והשבוע קנתה לי מישהי שולחן". על כך חטפתי צעקות מסבי הייקה זכרונו לברכה. בלשונו אומר: מה זה מישהי? אין לה שם ולא תואר והדר?:)
שיר מאד ויזואלי. יופי של שיר ויופי של במה. ברכותי
תודה על אהבתך והוויזואליה יסודה בעצם בימי קדם של היותי ילדה בהם ראיתי תמונות אחרות של אותו אירוע:) אגב לאחרונה התברר שלא רק אני בקטע הוויזואלי הזה של הסרטת והקרנת רגע יציאתנו החוצה על המסך הפנימי, ואם הסרט יצא כבשירי אל המציאות בדיוק כפי שתיארתי – אהיה מאושרת ביותר. אשלח גלויה:)
שיר מצוין ענת שמאפיין את איכות שירתך. לתחושתי השיר מביע רצון עז, מספר על פנטזיה לשחרור נפשי שטרם מומשו כך אומרת השורה הראשונה לדעתי. אביחי
בינגו!
ענת, שיר יפה. לא יודעת למה בתיאטרון הכניסה היא תמיד החשובה. הרי זו צריכה להיות היציאה…
לייק גדול על המחשבה, ובתשובה באה לי מחשבה: כי החיים הם במה, ואילו היציאה מהם היא השחרור הכי אוטנטי מכל התפקידים כולם.