מתי שוב

להדס

מתי שוב

מתי שוב נעמוד כסופות בתוך הלילה

ולא נפחד מן העצים?

מתי נצמיד שוב זו אל זו את גופינו הדקים?

ותחת הצמא,

בלי חרדת האישונים,

נניע זו את זו-

בקצב האיטי של נשות האיים-

נניע זו את זו לאחור ולפנים,

עד שרפויות כמו צחוק,

ניפול על האדמה,

ודלת אור שתיפקח לנו במסדרון התודעה,

תאמר שהשעה כעת כה עדינה,

כה רחוקה ממלח,

ממחולות הבהלה,

שאפשר להפשיל שוב את אצבעות הילדה,

ולערום בצד הדרך גושים רעים של חשכה,

שאפשר שוב לפשק את הריאות כמו מניפה,

ולהניח לנשימה להתרומם מעברה,

כעת כששיבולים רכות מצהיבות,

קרבות ומתגבהות להתלטף לנו בבטן הדברים,

כעת שבטובם המים הכבדים

באים רבים ומקיפים אותנו בציפה-

מתי מתי,

נגע שוב בתנועה הראשונה

שבאחרית הגעגועים

מתי נרקיע עם מחברת החלום שלך

אל מקום ההיעתרות-

במקום בלי צמרות,

במקום בלי מעמקים,

נעגון במקום בו מתרחבות הציפורים-

 נאכל אור,

נדוג מוסיקה,                                                                            

נתפשט מהספרים,

נעמוד בלי חציצה על ספי הספים,

נפרם מהתמונות,

נגלוש מקצות הזכרונות,

נסתתר במרווחים הסמויים בין השעות-

נחייך אל הפרחים,

נשחק תופסת עם השיחים,

נתנדנד עם הלטאות,

נמשש מחדש את הארץ כמו חסרות חוליות,

נרקוד על הכתפיים,

ונעמוד על הראש,

נענוד צדפים על הרגליים במקום סוליות,

לא יהיו לנו זמנים,

נפרק את הבניינים,

נחפור שוחות שמחה ונצמיח בהם רגעים,

נקשיב כל הלילה למבטי הינשופים,

ונסיט מן הדרך את מסילות הכוכבים,

נבטל את הזהב,

נטיל ביצי עכשיו,

נגזור את המספריים,

ונאפס את הספרות,

נדמע מתסס הענבים,

ונשבע מזיעת הארנבות,

נישן עונות של אפלות,

נמהל את הלם הלידות,

נרוקן את הירכתיים,

ונטביע את העתידות,

נקיש זו אל זו 'לחיים'

גביעים ריקים מעצמויות

נפורר את השפתיים

נשתעל את השירה

ונמיס את השמות

נשוחח אך ורק בנהיית העצמות

האדמה תשחיר,

השמיים יכחילו,

הארץ תתקומם עלינו כמו ברזיה של נדיבות-

עמוק במערת הפה

תנוח הלשון חמה נייחת,

מזדווגת עם עצמה בשכחה,

לא יהיה כל צורך,

לשנס יותר מילים.