מזוודת געגועים לענת לויט

"שירה אינה שייכת

למי שכתב אותה

אלא לאלה הזקוקים לה"

כך אמר הדוור לפבלו נרודה בסרט. למה נזכרתי בסרט מאמצע שנות התשעים? כי ספרה של חברתי ענת לויט 'עירומה על גב סוס במונגוליה' עשה אליי את כל הדרך בין גלי האוקיאנוסים ובו חיכה לי, רק לי, השיר 'מזוודת געגועים'.  

עכשיו המזוודה הזו שלי (סליחה, ענת): כי אני חי ב"מקום בו ציפייה הופכת געגועים לאין מוצא", שאיננו מקום גיאוגרפי ועם זאת הוא מצפן. יש בשיר צירופים הפוצעים את חיי מחדש, כמו "אהבה חשוכה" (בשין שמאלית) הגאוני ותיאור נפלא של תחושותיי כאן במעבדה שלי מעבר להרי החושך: "געגועי כדקירת מחט לא מחוטאת של הזיכרון".

גם אני איני מבקש אלא "לחצות את הימים מבעד לשעות המתרוקנות": עכשיו. ובימים אחרים.

מִזְוֶדֶת גַּעֲגוּעַי אֵינָהּ נוֹשֵׂאת

מָסָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֶׁקֶר.

אֵין הִיא נוֹסַעַת אֶל מָקוֹם

בּוֹ צִפִּיָּה הוֹפֶכֶת גַּעְגּוּעִים

לְאֵין מוֹצָא.

גַּעֲגוּעַי כִּדְקִירַת מַחַט לֹא מְחֻטֵּאת

שֶׁל זִכָּרוֹן. שְׁאִיבַת הַדָּם מְיֻתֶּרֶת.

הָאִבְחוּן שָׁגוּי לְהַחְלָמָה

בְּשִׁכְחַת מָה שֶׁהָיָה

אוֹ לֹא, אָהֲבָה חֲשֹוּכָה.

שׁוּב אֵין אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת אֶלָּא לַחֲצוֹת אֶת הַיָּמִים,

לַעֲבֹר מִבַּעַד לַשָּׁעוֹת הַמִּתְרוֹקְנוֹת בְּקֵהוּת חוּשִׁים.

שׁוּב אֲנִי מְכִינָה אֶת עַצְמִי לְמַסָּע שִׁיבָה

אֶל מַרְאוֹת מֻכָּרִים, לְצָרְפָם אֶחָד לְאֶחָד

כְּדֵי לְהַבְדִּיל מִתּוֹכָם גַּעְגּוּעִים לַעֲזֹב

וְלִנְסֹעַ עַד כָּאן.