גם במטבע יש משהו פאלי כותב, בעיקר כשיש לו עיפרון מחודד
שמשון (יש המכנים אותו "הגיבור") נופל שוב ושוב. ושוב. ותמיד יד אישה בדבר. אם בכלל גיבור, הריהו גיבור טראגי: הוא אינו לומד לקח וחוזר על משגים שעשה בגלל עקב אכילס שלו (אם לשאול ממיתולוגיה של גיבור אחר) – חולשתו לנשים. שלוש פרשיות אהבים היו לו לשמשון, ששיאן הוא במערכת היחסים עם דלילה. דלילה משתמשת בטכסיס נשי טיפוסי כדי להפיל את שמשון: היא מעמידה זה מול זה, כשני כוחות שקולים, את הסוד והאהבה.
קל לומר, אבל אני יכול לעצום את עיניי ולומר במה הייתי בוחר.
השיר פורסם באנתולוגיה 'שירת המדע', גיליון 4 חורף תשס"ט 2009.
ארז הכותרת נהדרת. במקומך הייתי מחליפה את שלושת השרות האחרונות בכותרת
איריס,
יש בכותרת רק שורה אחת… כלומר; איזה שלוש שורות היית מחליפה?
האחרונות הייתי מחליפה בכותרת
יפה השיר וגם סידור השיר על תמונת הרקע.
האם אתה הוא זה שיוצר את תמונות הרקע ואת הסידור הגרפי של השיר?
גבריאלה,
תודה. אני שמח שאת אוהתה גם את השיר וגם את הרקע; אני בהחלט אשם בהכנה ובתוצאה הסופית.
ארז, אני מבינה לפי ההקדמה שהשיר מבוסס על סיפורו של שמשון ,לעניות דעתי, אין דבר שירמוז על כך בשיר עצמו, אולי כדאי להוסיף ציטטה מהמקורות כמוטו?בשירים שתשתיתם מיתולוגית או מקראית מן הסתם תהיה התיחסות מובחנת יותר (ארמז) לאותם המקורות בשיר
חוץ מזה השיר הוא שיר אהבה יפה-
מעט שמרובה בו
למעט ארמז אחד מקורי "מאז יצא מתוק"
קשה לקורא המצוי שאינו זוכר כל כך את הטקסט המקראי לקשור זאת לשמשון,
לכן כדאי להוסיף מוטו מהכתובים. הרבה משוררים עושים זאת כגון: דן פגיס בשיר "שאול ודוד לפניו מנגן"
חשבתי לענות מייד, אבל ידעתי שיופיע רפתן-התנ"ך שלנו (=גיורא, ראי כאן למטה) עם תשובות משלו לשאלותייך. סה"כ זה לא חמיצר: מכיוון שלא רציתי להקשות על הקורא, הוספתי הכְוָונה לסיפור המקראי הרלוונטי.
במקור (באנתולוגיה בה השיר פורסם) הבאתי ציטוט, אבל כאן אני בוחר בדרך שונה קצת מהמקובל, שהרי זה בלוג (דרך שלהערכתי מקימה עלי את יושבי המטע, אבל טרם הנפתי דגל לבן): אקספוזיציה+ציור רקע.
ציור הרקע הוא עוד חלק באמירה. האם רואה איך הוא קשור לשיר, אולי גם כמובאה בפני עצמה מן מקרא?
אני אישית מעדיפה מובאה מן המקרא כמקובל
הציורים לוקחים לאסוציאציות שונות, לא אוהבת להשען על הקביים של הציור יש לשיר חוזק וחיים משל עצמו. אבל זו כמובן העדפה שלי, ולא איזו הנחיה של כזה ראה וקדש
צמח הפשתן בעל תפרחת כחולה סגולה (משמש לתרופות, אומגה 3, ולעשיית בדים ועוד..)אבל ביהדות הוא נחשב ליצור כלאיים, איסור שעטנז, לערבבו מן שאינו במינו…
פיסות מהבד שימשו לעטיפת גופות לחניטה. אבל גם דבש היה חומר טוב לחניטה…
ובכלל, לאן נאלמות הדבורים שמייצרות את המתיקות?
בשיר-
שניים שכרוכים האחד בשני עד שנפרדים ובא הגעגוע ללפיתה הזו…
התמונה של הזנבות ואש הארוס מאוד יפה.
(אולי הסתבכתי?)
תמי,
לא הכרתי את הבוטניקה של הפשתן ושמחתי ללמוד.
לאן נעלמות הדבורים שייצרו את המתיקות – שאלה גדולה שהיא אחד מעמודי השיר. לא הסתבכת: הארת. תודה!
שלום ארז
השיר הזה מדגים את כל הבעיות שהצבעתי עליהן קודם. "ההסברים שלך" מונעים כל אפשרות לקרא את השיר "נקי" ולראות מה שיש בו באמת.
יש בשיר ארמזים נוספים לסיפור שמשון: זנב אל זנב קשר שמשון את השועלים ששלח לשרוף את שדות פלשת. שמשון העיוור ביקש מנערו לסמוך אותו על העמודים עליהם המקדש הפלישתי נשען כדי להפיל את הבית. (האם לכך התכוון המשורר? נדמה לי שכוונתך בשיר הפוכה)
יש כמובן את עניין השיער (אם כי בהיפוך, במקרא מי שישן על הברכיים הוא שמשון. הפשתן הוא כנראה רמז ליתרים הלחים שאורגת דלילה.
השאלה היא: האם כל הארמזים הם לא יותר ממשחק עם החומרים אבל לא ממש מתכתבים עם הכתוב ובכך מעשירים את השיר או מציגים זוית חדשה של הסיפור המקראי.
אך כאמור, אין כל אפשרות עכשיו לבדוק אם השיר עומד על עמודים יציבים או מספיק שיבוא חלשלוש ויפיל את כל השיר.
שלך
גיורא
אח… גיורא, גיורא, גיורא. מה אעשה איתך?
תראה, דווקא לך, באופן יחסי יותר מה"ממוצע", יש יכולת להכיר באופן מדויק את כל אחד מהארמזים (ועשית את זה לא רע, להוציא הדבש שברקע…). אבל החוכמה הגדולה היא לדעת לקחת את החומרים המקראיים הרחק מסיפור המקראי. לעשות אותם שלך. לטרוף את הקלפים. "לבלבל את התנ"ך" כמו שכתב פעם יהודה עמיחי.
עזוב את הסיפור המקראי, הוא מהווה כאן רק מטאפורה למערכת יחסים קלוקלת וגיבור השיר הוא רק דמות של גיבור טרגי, כמו שמשון (ומאותן סיבות, בשל אישה). עכשיו זה אני. אני, אני ורק אני. (או "הכותב" כמו שאוהבים לומר).
אל תיצמד לסיפור המקראי. עזוב אותו. אני אוהב להשתמש בחומרים המקראיים, אבל הם לא קדושים בעיניי. אני עושה בהם כבתוך שלי. משתמש בהם לצרכיי שלי. ככותב.
גיורא: אני לא רוצה לתת לך את הסוד שמאחורי השיר: אתה יכול לבד. נסה שוב. בבקשה.
נ.ב. כמעט התאפקתי.. שאל את אגי למה היא אהבה את השיר
היי ארז
אני יודע שקשה איתי.
טענתי ,שאין לי יכולת אובייקטיבית לקרא את השיר בגלל סיפור הרקע שנתת. ברגע שקוראים אותו לפני השיר ורומזים לנו שיש קשר בין השניים. אי אפשר לקרא את השיר באופן אובייקטיבי.
אשאל את אגי, השאלה היא אם גם לה ספרת את כל הסיפור לפני שראתה את השיר.
אני חולק על דעתך בנוגע לשימוש בארמזים (מכל מקור). חייב הארמז (אם הוא מכוון) להתייחס למקום ממנו נלקח.
אני לא מומחה גדול בשירת יהודה עמיחי אבל מכל השירים שלו שאני מכיר לא זכור לי שימוש בארמז שאין לו קשר למקור.
שלך
גיורא
גיורא,
לא קשה: מעניין.
לא טענתי שאין קשר לסיפור המקראי, חס ושלום. אבל אתה צריך לשאול ממנו את סיפור האהבה. שאל ממנו את ההרס העצמי. את המימד הטרגי שאין חזרה ממנו. את היפוך התפקידים (שכבר ראית יפה, מי שם את ראשו על ברכי מי). אתה כבר שם, רק עכשיו תשתחרר מדלילה ושמשון וספר לעצמך סיפור על זוג אחר, זוג שזכאי לסיפור משלו.
לארז
בנסיון לקרא את השיר "נטו" אני קורא שיר חביב על פרידה. אני חושב שהרצון שלך לשחק עם כל החומרים האפשריים מהסיפור המקראי גרעו משהן מהפוטנציאל הגלום בשיר.
הארמז האחרון, הרצון להסמך על האהובה, הוא לדעתי לא הגון כלפי הקורא "המבין". בשיר שלך הקריאה בסוף היא להחזיר את האהובה ולהסמך עליה אבל הארמז שולח אותנו לכך שההסמכות בסיפור שמשון הובילה למשהו הפוך: לחורבן.
שלך
גיורא
גיורא, למבין לא דרושה ה"הגינות" אליה אתה מכוון; הוא מבין.
שאלה אליך גיורא: אם המבין מבין שהאהובה מתה אז יותר הוגן כלפי המבין??
אם כך, הסוד חבוי כל כך טוב. ולא נותר לי אלא לומר:לולא חרשתם בעגלתי.
זו היתה כמובן שאלה שכוונתה
TO MAKE A POINT
לא מעבר.
השיר יפה, ההסברים מקלקלים.
איציק אביב,
אני מסכים עם העיקרון: שיר (כמו בדיחה), שניהם נהרסים מההסבר.
העניין הוא שאין כאן שום הסבר. שני הטקסטים תומכים זה בזה, אבל אף אחד מהם לא משני.
ארז, אני לא רואה את ההקדמה כהסבר, והיא דווקא מוסיפה לשיר, השיר מסתורי סתור שער ועשן, מהביל אהבה וגעגוע
הכותרת היא עצמה שיר "אחותי…"
חני, אחותי,
אני שמח שאת רואה שכל טקטסט יכול ללכת לבד ואת שבר האהבה שיש כאן בשיר.
אהבתי.
עוברת אורח… מה, לא תשאירי טביעות אצבע מזהות?
היי ארז
משום מה קראתי וחויתי אגדה על נסיכה…
משהו פתוח.
אחר כך קראתי את ההסברים, שזה בעצם סיור על סוג של נסיך.
יש בשיר את הגעגוע, ו עם זה אני נישארת…
געגועים.
להתראות טובה
טובה,
היטבת לראות מהמקום הנאיבי ממנו את קוראת את השיר: אין בשיר כלום חוץ מגעגוע, שהוא שלד האהבה אחרי שהיא עזבה איננה.
שער פשתן מתוק ומהביל. זה יפה, הרגשתי את הכמיהה.
לי,
מתוק ומהביל זה דבש… ותמי כבר שאלה יפה למעלה "לאן נעלמות הדבורים שייצרו את המתיקות".
המדע אוהב להישען על 'חוק שימור החומר', ואני תמיד תוהה מדוע לא קיים חוק שימור האהבה. אבל האהבה היא לא עוד סתם "חומר"; היא אולי כמו חלת דבש שמתרוקנת מיושביה ותכולתה ואין בה אלא עוד את הגעגוע למשהו שלא ישוב עוד.
אחותי, קחי אותי בליסינג.
ארז , אתה מפזר אבקת זהב.
עמי ותמי סמנו את השביל בחלוקי חצץ [אם אני זוכר נכון]
-אחותי, קחי אותי בליסינג-
בלי לקרא המשך, יש בארבע המילים האלה מנעד
רב קסם שמדלג בין הנואש לבין המלא הומור
בין הריגשי התמים לבין המסחרי המלא עורמה.
וכמו שכתבתי לך בשיר הקודם-
התנכי מתגנב אליך על כורחך
והפער בין הביטויים השונים מטבעם –
מסמן לי שוב ושוב איזה חוסר מנוחה.
השיר עצמו מופלא.
בהחלט צריך לעזוב את הסיטואציה התנכית ממנה הכותב יצא ולהסתחרר להנאתו עם המילים ועםהפוטנציאל הגחמתי של הרגש.
אם אתה שומע לי… אל תשמע לאף אחד.
גם לא לי.
משורר הוא חתרן והחוקים הם האוייב שלו ושל שירתו.
אגב:
המילה ארמז היא מילה מעוררת אי נעימות.
קונוטאציה יותר ישרה.
יוסף,
ראשית סליחה על התגובה שהתעכבה: חזרתי מיומיים על האוקיאנוס השקט (אולי גם אני משורר של אוקיאנוסים…).
התגובה שלך מרגשת אותי. יש לך עיני רנטגן ואתה בוחן בהן כליות ולב. אבל חוסר המנוחה הוא שם; כל מה שנותר לי הוא לכתוב אותו.
את זה אני מבטיח לזכור:"משורר הוא חתרן והחוקים הם האוייב שלו ושל שירתו".
גם בי המילה "ארמז" או "הרמז" מעוררת התנגדות-מה. אני חוזר איתך ל"קונוטציה" של שיעורי הספרות ביסודי.
ארז.