גם במטבע יש משהו פאלי כותב, בעיקר כשיש לו עיפרון מחודד
כשהייתי ילד, אימא שלי הייתה פורשֶׁת לפולחן היומי המקודש שלה, והולכת לישון "שלאף-שטונדה" בין שתיים לארבע בצהריים. התענוג היה בטח נמשך גם הלאה לתוך אחר הצהריים, לולא מטס אימונים נמוך ומרעיש במיוחד של חיל האוויר שהיה מן מסורת משונה של שנות השמונים המוקדמות.
היום זה נשמע כמו מדע בדיוני. מי חולם היום לישון בשעות האלה? זה הרי אמצע יום העבודה! אני עובד מחושך עד חושך, כמו כולם, שש-עשרה שעות ויותר, חלק מהזמן בעבודה עצמה והשאר בעבודה שהבאתי איתי הביתה. יש איזו מוסכמה מרגיזה, שהיום כדי 'לעשות קריירה' צריך לרוץ בכל הכוח. לא: לא כדי להתקדם ולהיות ראשון, אלא כדי לעמוד במקום ביחד עם כולם.
מתנגנת לי בראש השורה המשעשעת משיר העבודה של גזוז "השכן שלי מנגן שופן, זו עבודה – הוא מלמד פסנתר", אבל אפילו שם נכתב בפירוש "בחמש נועל את המשרד".
הייתי כותב עוד כמה שורות, אבל העבודה קוראת לי.
התפרסם בקשת החדשה, קיץ 2007 גיליון 20
מקסים ביותר ארז,"ילדות על בהונותי} בילדותי חייבו אותי לשכב בעיניים עצומות בן 2 ל4, הייתי משלמת היום הון על תענוג כזה, ואולי זו הדרך הנכונה, תראה את האיטלקים והצרפתים?
חני,
כרגיל, אנחנו תמיד יודעים להעריך דברים רק אחרי שאינם עוד.
אצל האיטקים והצרפתים מגיעה ארוחה טובה עם כוס יין בצהרים, ואחרי זה פשוט אין ברירה אלא ללכת לישון. בכל מקרה האירופאים טובים בעניין שעות העבודה מהאמריקאים המוטרפים.
ובין שתיים לארבע
עוף לא פרח וילד לא נשם –
אכן מבטא יופי את הילדות של פעם.
רגיש, נוסטלגי.
תודה איציק אביב,
אני תוהה תמיד אם בהתרפקות שלי על העבר יש אידאליזציה והאדרה מוגזמת של כל מה שעבר כבר ומהו גרעין האמת בתוך ההתרפקות הזו.
איזה שיר מקסים, ארז! במיוחד השורות האחרונות.
פעם גמרו את החודש היום החודש גומר עלינו
יש תקווה שבפנסיה החיים יראו אחרת
עם הרבה פנאי איכותי
או שאז נתגעגע ליום העבודה המלא?
כך או כך נראה לי, שאף פעם לא נהיה מרוצים ממה שאנחנו כאן או שם
נולדנו כנראה להתגעגע
נועדנו להשתוקק
ללא מנוחה
פרפטום מובילה נצחי.
והשלאף שטונדה, ארז ,הוא סטיט אוף מיינד
חנה,
אני שמח מאד שהשיר מצא את דרכו אליך.
נדמה לי שהתחלת כאן שיר: געגועים כפרפטום מובילה. אם את לא לוקחת אני מאמֵץ מייד. יש לי אור ירוק?
בודאי שיש לך אור ירוק ,השפע של אלוהים ,ארז יקר.
בודאי שיש לך אור ירוק , ארז
היי ארז
אוהבת את הקוד הציבורי שיש פה.. זה מנגן על הכיסופים….
אני לפעמים גונבת…
לפעמים.
להתראות טובה
טובה,
לכבוד יהיה לי אם תגנבי ממני. ובתמורה אני אקבל מנגינה לשיר?
אני!
זכר לימי הרפת שבהם הייתי צריך לקום בארבע בבוקר כדי להספיק לחלוב ואחר כך להגיע ללמד בבית הספר, גם הילדים שלי למדו (לפעמים בדרך הקשה) שאסור לצייץ בין
14.00-16.30
אין לך מושג כמה זה מעצבן את אשתי היום, כשהיא חוזרת מהעבודה מאוחר ורואה אותי רובץ במיטה או מזפזפ בבננות.
מנוחת אחר הצהרים להורים שעבדו קשה. כיבוי אורות בין 8-9.
והיה פנאי לשחק, לקרוא ולחלום. אז מה השתבש?
רות,
אני עסוק בשאלה הזו בעצמי הרבה. מה השתבש? אולי ההפרטה הטוטאלית של הכל, אובדן הערכים, והעליה האבסולוטית של המוֹלֵך החדש, הכסף.
תשובה שטחית, אבל אני מוכן לרדת לפרטים אם זה מעניין אותך.
גיורא,
אהה! תפסתי אותך! אתה היית גונב עוד חצי שעה.
אבא שלי היה טוען להגנתו ששינה איננה גניבה, וההוכחה שהיה נותן היא ששינה שישנת אי אפשר לקחת ממך.
כמה וכמה מחברותי הטובות, נרדמות עם עיניים פקוחות בין 2-4 …וזה ברור שאין להפריע את מנוחתן בעבודה…
בספרד מנוחת הצהריים ממוסדת כבר שנים..מה רע?
צעירים חסרי מנוח עובדים עד שמתעיפים בגילאים היותר עמידים…:)
נ.ב.
לא חייבים בחרות על הגחון..
שיר "מגניב"..
תמי,
לא חייבים, אבל תחושה של רבים היא שאין ברירה, שזהו סוג של עונש, בדומה לעונש שקיבל הנחש (להלך על גחונו).
אני מכיר כאלה שנמאס להם ממרוץ העכברים הזה והם חיים אחרת. מכרו הכל, קנו יכטה ועכשיו הם סובבים את העולם וצוחקים על כולנו. יש לך אומץ לעשות את זה גם?
ארז, נראה לי שבמקום אליו אתה מביט- פנימה לתוך עצמך והחוצה על התפאורה, סביב לך – זה המקום שרצית להיות בו!.
כדי לדעת מה רצית דקה לפני?, זה כבר קל..:)
גם מזוית ראייה של נחש יש הנאה. אפשר לעבוד בעיסוק אהוב ואז העול לא עול אלא הנאה צרופה בעבודה.
אבל מה זה קשור למנוחת הצהריים?
אפשר לעמול וגם לנוח..
האמריקאים מתחילים יום עבודה רק בעשר עד שש או שבע.. כשארוחת הערב בחמש..? , לא?
תמי,
אמרת נכון (וגם חנה טואג למעלה ציינה):
השלאף שטונדה מתחיל מבפנים. מי שאין לו שקט, לא יוכל לבקש אותו בשום שעה של היום.
ולהבדיל (אלף-אלפי הבדלות), אני מהרהר בנאצים שיכלו לישון בשלווה את השלאף שטונדה שלהם תחת השלט "העבודה משחררת". יותר מקאברי לא יכול להיות.
אוי…באותה מידה לא מובנת מבחינה אנושית תעשיית התמרוקים המשיכה כרגיל בגטאות. אני לא צינית ולא מזמינה לווכחנות, אבל זו עוד דוגמה לחוסר ההבנה שלי את תקופת מלחמת העולם השנייה.
"כולם היו שכניי
ובין שתיים לארבע
עוף לא פרח וילד לא נשם.
ילדות על בהונותיי
ובחרות על גחוני".
מבריק! מקסים ונוגע ללב.
ארז, אחרי שורות כאלה יפות אני זקוק לסיאסטה מהעבודה. הבוס שלי אוהב שירה (נדיר!), אז הוא יבין…
🙂
תודה, זנבורן.
שמור את הבוס החביב לך מכל משמר: בוס חובב שירה זה אכן מצרך נדיר.
מאד יפה, ארז. המבנה של הפוסטים שלך. גם תוכן, וגם צורה. כמה שורות אקספוזיציה לפני שנכנסים לשיר, שמקבל משמעות רחבה יותר. מאד חסר לי העניין הזה בשירה.קצת רקע, לפני שצוללים או טובעים בשיר.
ואהבתי את שתי השורות האחרונות מאד.
גם אני מצדיע להשקעה באסטטיקה.
מאד יפה הסיפור המקדים ,אבל אני חושב שהוא גוזל את תשומת הלב מהשיר.
לדעתי, מקום "הסיפור" צריך להיות תוך כדי מתן התגובות, או שיבוא אחרי השיר. כך הקורא יוכל לחוות לבדו "בלי פרושים" את השיר.
אם המשורר לא מייחס חשיבות פואטית מיוחדת לשיר ורואה בו בעיקר פיסת נוסטלגיה, אז גם הצורה הזו בהחלט מתאימה.
ובכן, גיורא,
זו סוגיה חשובה.
שירה טובה לא צריכה שום הקדמה. (נורית זרחה בסדנה שלה הייתה "קונסת" בעוגה כל מי שפתח בהקדמה לפני הקראת שיר). אני מסכים איתך (ועם נורית… אחרי הכול, לאבא שלי אין קונדיטוריה…).
אבל "אחדים אוהבים שירה", כידוע, ואם אפשר לתווך בין הקורא הפוטנציאלי והשיר, מדוע לא לעשות זאת? שמתי לב בערבי הקראה, לדוגמה, שאם אתה אומר כמה מילים לפני השיר, השומעים מתחברים הרבה יותר טוב (אם נניח שמספר האנשים שנגשו אליך אחרי ההקראה הוא מדד אמין בעינייך).
נוסף על-כך, כאן, במימד האינטרנטי אפשר להרוויח הרבה יותר – יש כאן גם צד ויזואלי חשוב. אני חושב שיש לי אמירה נוספת באופן ההגשה הזו. לא כולם מתייחסים לצד הוויזואלי, אבל אני מניח שאני לומד את המטע כמו שבטח המטע לומד את הבננה החדשה.
אני מצמצם מאד את ה"סיפור" שלפני השיר, ראשית משום שאינני פרוזאיקן ושנית מפני שבאמת השיר הוא עיקר מה שאני רוצה להגיש.
ונוסטלגיה היה אחד מנושא הפוסט הזה, אבל וודאי שלא כל פוסט הוא "פיסת נוסטלגיה" ותו לא.
היי ארז
אתה צודק בקשר להוספת מספר מילים מקדימות כאשר קוראים טקסט לפני קהל. יש לזכור שלקהל אין את האפשרות לחזור ולקרא את השיר מספר פעמים עד שיפענח אותו, ולכן חובה "למַקֵּם" את השומעים כדי שיוכלו להבין במה מדובר.
מדי פעם אני מופיע בהשתלמויות מורים, אני תמיד דואג להדפיס את השירים כדי שיהיו לפני עיני הקוראים.
השיר הזה שהוא בעיקרו "שיר אוירה" לא מציב בפני הקורא בעיות פענוח ולכן אולי המסגרת האסטטית שעצבת מוסיפה לטעם.
אני מבין את רצונה של איריס אליה "בדבר המחבר" מעין פירוש כמו שרני יגיל עשה בזמנו ב"מעריב" (אהבתי מאד את הפינה הזו). אבל, אני לא חושב שמן הראוי שהמחבר יפרש את שירו. מסגרת הבלוג מאפשרת לו להגיב ולרמוז על "כוונת המשורר". אבל גם אז, רצוי שיעשה זאת לאחר שרוב תגובות הקוראים כבר הועלו.
אבל בלי ספק, מאד אסטטי ויפה ומזמין הבלוג שלך.
אולי אני סתם מקנא.
שלך
גיורא
איריס א"כ,
אני חדש בצ'כונה (=במטע) ובבלוגים בכלל, אז אני עדיין בודק את גבולות המקלדת והפוסט. אני שמח שנראה לך אופי הבלוג שאני מנסה להרכיב כאן.
כל כך מוכר. אצלנו היקים נתנו מכות למי – אני שברח החוצה לשחק.
ואם אתה בסן פרנציסקו על המים אולי שם באמת אין שלאף שטונדה…פה , כמה מידידי הטובים.כן 🙂
וברוך המצטרף . כבר מזמן , זו אני המאחרת.
יש לי אחיין בברקלי שכותב שירה. הייתי רוצה לקשר אותו למישהו מבין . הוא חמוד לאללה ומתחשב. אם זה לא יפריע לך אעביר לו את הקישור לבלוג שלך? ואם סן פרנסיסקו זה לא נורא רחוק מברקלי…
מירי,
תודה על הברכות – בינתיים נחמדים אלי פה ועוד לא גירשו אותי.
ייקח לי זמן להתאושש מההגדרה שנתת לי כ"מישהו שמבין". אפילו יקח לי זמן להבין אם זה אכן כך… אבל תודה על הכללתי בקבוצת המבינים.
סטנפורד וברקלי הן כמו אוקספורד וקיימברידג', תחרות שהיא לפעמים ידידותית ולפעמים פחות, אבל בוודאי שאשמח לשמוע מאחיינך (והדוא"ל שיל גם הוא מצורף).
ארז בתור סיפתח אתה מקסים ומשעשע ושיריך יפים . הטכסטים כנים ובועטים. מתאים מתאים למטע משובח. הוא אחייני היקר לא מהסגל או הסטודנטים כרגע.אין תחרות . מה זה בכלל. תודה
ארז, אהבתי מאוד את השיר וגם את ההקדמה (מזל שפה לא קונסים). גם לי מפריע מאוד המירוץ הזה של עבודה בלי הפסקה. אבל לחלום על סיאסטה תמיד אפשר!
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=18&itemID=12775
לי,
כבר חשבתי שלא תגיעי… טוב שקפצת לבקר.
ובאשר לסיאסטה המקושררת, אמנם לא אליה התכוון המשוררכאן למעלה, אבל שלך ראויה שבעתיים!
גם אני שמחה שהגעתי! פספסתי את פתיחת הבלוג שלך מהסיבות שצוינו בשירך.
ותודה – כל סיאסטה היא מבורכת לטעמי… ותגובה זו נכתבת בשתיים בצהריים!
חחחח…
אני שואלת את זה על האנשים שיושבים בבתי הקפה בשכונת מגוריי. הם אף םעם לא עובדים? זה זן כזה, או שישנים צהריים או שיושבים בקפה.
אהבתי במיוחד את שתי השורות האחרונות של השיר.
סליחה. אני מוחה. אני ישנה צהריים בגלל שאני לא ישנה בלילה. יש גם את הזן הזה.
יעל, לפעמים קשה לדעת:
היום יש את אלה שחוסכים עלויות משרד ויושבים באיזה קפה עם הלפטופ שלהם און-ליין כל היום, עורכים פגישות וכן הלאה. בסוף דווקא אלה יצחקו כל הדרך אל הבנק. אפילו פעם, משוררי הדור הקודם היו יושבים יחדיו בכסית… וגם כותבים, מה שיכול להיחשב לפעמים לעבודה.
לעומת זאת, משנת צהרים קשה יותר לעשות קריירה או פרנסה.
ארז, אני זוכרת את הזמנים ההם בו הוריי היו ישנים שלאף וגם אנחנו הילדים על בהונותינו. ב 4 היינו צריכים להכין להם קפה. ומעניין ששקט מוחלט היה משתרר בכל שכונת הרומנים.
לצערי המושג הזה כבר לא קיים.גם למי שלא הולך לעבודה ועובד מהבית- בין שתיים לארבע משפצים, מגננים, אמהות צורחות על ילדים, נערי ההורמונים הלוהטים חוזרים מחטיבת הביניים ומפוצצים קפצונים בשכונת יוקרה, משאית הובלות צופרת בקללות ופרסומות בטלפון מטרידות אינסוף.
אבל יש לנו מחשב. עולם נפלא לצלול לתוכו. בו שלאף שטונדה ניצחי. לא?
איריס,
1. "משאית צופרת קללות" זו הגדרה מדויקת.
2. מחשב כשלאף-שטונדה נצחי היא מחשבה מעניינת… הרי יש עולם שלם שם בחוץ, מה לא מצא לבדוק אותו מדי פעם (לפעמים אני שואל את עצמי – נו, לילה בסן פרנסיסקו או לילה ב'בננות'. מאמינה? )
3. מת לשמוע דווקא ממך מילה על הצד הוויזואלי. או שהיעדר אמירה היא האמירה בפני עצמה?
ארז.
משהו לא עובד לי בסימטריה. זה פלאקטי ואם יורשה לי קצת ילדותי. שיריך יכולים להוביל להפתעות אחרות
איריס,
מקבל את דעתך, את אשת המקצוע כאן. מה היית מציעה במקום, אם נניח שהיית צריכה להעמיד מיצג וויזואלי במקביל?
ארז, השירים שלך לא זקוקים לרע.
הרקע מנמיך ופשטני.
אם אתה רוצה אמנות אתה צריך לפנות לאמנות שהחיבור שלה עם הטקסטים שלך יוצר מרחב שלישי, אחר, חדש ומפתיע
איריס,
אם יורשה לי לצטט כתשובה את איריס קובליו:
"אני אוהבת חיבורים. החיבור יוצר הפתעה. שכבונות של מחשבה. הרהורים שונים אולי סותרים, אבל העולם הזה מלא בסתירות וניגודים ואולי את זה אפשר להביע בחיבורים."
כמו מוזיקה לציור (במקרה שלך) כך ציור לשיר (במקרה שלי). גם אני מחפש את אותו מרחב שלישי, מפתיע. ויכול להיות ששנינו צריכים להמשיך לחפש.
ולא סתם כתבתי לך לא מזמן שאני נורא רוצה שתלווי את ספר השירים הראשון שלי: אני חושב שיש לך את התשובות הנכונות בשבילי.
אין בעייה. כבוד הוא לי. מצא הוצאה שתממן (או קרן) ונתחיל לעבוד.
אני פחות אוהבת את שתי השורות האחרונות.
כאילו פירוש.
אבל שמת לב, שאני קצרנית.
כילדה, שנאתי את הקטע השקט והממית הזה.
אצלי זה לא כזה קדוש, לפעמים הילדים נכנסים ומעירים, מעצבן, אבל אני אוהבת את הרעש של הילדים.
לילדיי המון ביקורת עלי, הם בגיל, אבל פעם ביתי אמרה לי , שבקושי הערתי על הרעש, אוהבת אותו.
אביטל,
זה מזכיר לי את "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס: "כשאמא ישנה אז אני מעיר אותה בשקט בשקט, כדי שהיא לא תתעורר". יכול להיות ששתי השורות האחרונות מוציאות מהקורא חירות פרשנית, אבל מי שמתחיל ב"לכל הרוחות" קשה לו שלא להוציא את הצעקה שלו החוצה, בפרט אם זו הייתה צעקה חנוקה "כדי שהיא לא תתעורר"…
ארז.
ארז אני אעשה לך דוקא:
הדימוי המפעפע
בחלק החזותי שמאחורי המילים ,
שעון החול המפואר
שהוא בעצם
מטאפורה למוות.
נאנקים בו אנשים צעצועיים.
לפעמים קיימת הצהרת אי אמון
של המשורר
במילים בהם השתמש בשיר
ומתרמזת שאלה:
האם אני מובן?
האמנם המילים מסוגלות?
……………….
חבר, אתה חסר…
יוסף,
אנחנו רגילים לעשות דווקא אחד לשני… חיכיתי בכיליון עיניים שתופיע כבר! ואפרופו דיבורים על מוות, "חבר אתה חסר" הוא קונוטציה לאלה שלא יחזרו עוד… אני עוד אשוב, עוד מוקדם להספיד אותי.
וברצינות: מי שנשחק בשעון החול שבתמונה אינם גרגירי חול אלא אנחנו, האנשים, אלה שהמציאו את הזמן כדי להשתעבד אליו לאחר מכן. קשה להתווכח: זמן הוא תמיד גם מטאפורה בלתי-ניתנת-להפרדה ממוות, אבל זה לא נושא השיר כאן (למרות שבאופן משעשע, מה שנתן לי את הדחיפה לכתוב את השיר הזה הוא שיר אחר של משוררת שקראתי, המתחיל במילים: "כל יום אני מתה קצת בין שתיים לארבע").
ולעניין נוסף. אני חושב שמילים מסוגלות. אני מאמין במילים. הרי בחרתי במילים: אינני צייר, פסל, צלם, וכן הלאה (וגם אין לי את הכישרון לאלה לו רציתי). אומרים לפעמים שתמונה שווה אלף מילים. היום בעידן הפוטושופ, לך תדע מה עבר על התמונה לפני שצפית בה. אבל למילים קשה לשקר. או שהם נכנסות אל הלב או שלא. אז מדוע בכל זאת מימד וויזואלי? אני חושב שזה רווח נקי של הבלוג האינטרנטי. צורת הגשה כזו לא יכולה להיות בערב הקראה. אתה יודע מה? אפילו לא בספר שירה, הדפסת צבע איכותית מייקרת מאד ספר. כאן זה זמין, נוח, ומיידי. הרגשתי שהתמונה תומכת בטקסט, וגם במחשבה מחודשת הוא נראה לי הצבעת אמון ולא להיפך.
ידידך –
ארז.
איזה יופי! מביא גם לי זיכרונות ילדות. כשנסענו לנופש עם סבתא פאני, לבית הקיץ (באורוגואי…) הייתה לנו שכנה שהייתה זמרת אופרה בפולין! והיו לה צמות מגולגלות על הראש, אף שיערה לא זזה. והיה אסור להפריע ולעשות רעש בין שתיים לארבע, כי זה מפריע לשכנה הנכבדה. אז הכניסו אותנו גם לשלאף שטונדה, ואני הצצתי מהחלון כששמעתי את היונים.
הי ארז. נעים מאד
ויפה מאד , מה שכתבת. השיר במיוחד.
תודה
נולי