אהבה מאושרת

 

 

 

ישבנו על העריכה של "מכתוב", ואחרי שאלי (אליהו) חתך וקיצץ והידק את הקטע הבא, והגענו לשיר של שימבורסקה, שאני ברוב חוצפתי הבאתי ממנו כמעט בית שלם, אלי אמר לי: טוב, משימבורסקה באמת אי אפשר לחתוך:) 
ובכל זאת, זה מה שנשאר:)))

מתוך "מכתוב" שראה אור בראשית 2011 בהוצאת הקיבוץ המאוחד:

במקום להתחיל בסיפור אחסאן נזכר. "אה. רגע. לפני שאני מתחיל… הבאתי לך את הדיסקים שהבטחתי. וספר שירים של ניזאר קיבאני. הוא משורר שראוי שתכירי. ועוד סורי.  תזכירי לי להביא אותם מהאוטו לפני שאני זז."

"תודה."

"שלא תגידי שאני לא דואג לך."

"חס וחלילה." אני מחייכת.  

"זה בלי תרגום לעברית. לא תהיה לך בעיה, נכון?" הוא שואל כבדרך אגב.

"תהיה לי ועוד איך. אני רק מבינה ערבית. לדבר ולקרוא אני יודעת ברמה של בית ספר יסודי.  אני כבר יכולה לדמיין מה תגיד כשתשמע אותי ואני מוותרת… עדיף שאתה תקרא לי."

"באמת? חשבתי ש.." הוא מעיין בי בפליאה. עיניו נחות על הוואדי בין שדיי. אני לא טורחת לגרוף את הצווארון מעלה. הוא מפטיר, "אבל אין בעיה. מבטיח לקרוא לך יפה. ובהטעמה." הוא נשען על הכסא. ידיו נחות רפויות על המסעדים. ירכיו נתונות בפישוק צר. כוס התה ביניהן. "אז לחליף אל וואליד אבן עבד אל מלכ היו הרבה נשים.." הוא מתחיל לספר.

"עבד אל מלכ? הוא היה…?" אני מנסה להיזכר. "הוא היה מגלומן לא קטן. מין אחשוורוש סורי כזה. לא?"

"לא בטוח. הדרך לשלטון, בתקופה ההיא, תמיד הייתה עקובה מדם. הוא ואבא שלו, לעומת זאת, ייזכרו כמי שמאוד טיפחו את השפה הערבית וכמי שבנו גם את אל אקצה וגם את המסגד הגדול בדמשק, שצריך, אגב, להיות מבנה מדהים."

"אבא שלי סיפר לי על המסגד הזה." אני אומרת. "כילדים הם היו בטוחים שאלוהים נמצא שם… ממש גר שם. ושהתפקיד של המואזין זה להבריח כל יהודי שמנסה להתקרב אליו יותר מדי."

אחסאן צוחק. "לא יודע. לא הייתי שם. יכול להיות שזה לא מופרך. את יודעת."

אני משתתקת למרות שבמוחי צפים ועולים עוד סיפורים שאבא שלי סיפר לי על דמשק.

"אז היו לו הרבה נשים.. " הוא ממשיך. "אבל את ראודה, שהייתה הכי צעירה והכי יפה הוא הכי אהב. מספרים עליה שהייתה כל כך מהממת, שברגע שהכליף ראה אותה בפעם הראשונה צנח לו הלב. אבל כשראודה עלתה לקיים את מצוות החאג' במכה היא פגשה משורר צעיר והתאהבה בו. לגמרי. הוא כמובן גם התאהב בה -"

"למה כמובן?" אני קוטעת אותו שוב, "לא הבנתי למה הם התאהבו."

"עירית." הוא נוזף בי בבדיחות, "תאמיני לי שלא פגשתי אותם כדי לברר את הפרט השולי הזה. זה לא סיפור אהבה. תקשיבי עד הסוף. זה סיפור על שכר ועונש." אני מניחה לו והוא ממשיך. "אבל הייתה בעיה. כן? האישה נשואה. ולא סתם נשואה, אלא לחליף אלווליד אבן עבד אלמלכ בעצמו ואם המשורר לא רוצה לאבד את הראש… ולא כמטאפורה… כן? הוא חייב להיזהר. אבל באהבה כמו באהבה. הם לא הצליחו לשלוט בזה ונעשו חולים. היא הפסיקה לאכול. הוא הפסיק לנשום. והם התגעגעו אחד אל השני. נו. את יודעת… " על המשפטים האחרונים הוא מדלג במהירות ואז שב ומאט, "מה שרפא את המרחק והגעגועים זה מכתבים שהם שלחו, ככה, יעני, אחד לשני. בלי שאף אחד ידע. כן? בקיצור, כמה חודשים הם מתכתבים ומתגעגעים עד שראודה נשברה וביקשה מהמשורר לבוא אליה. כשידעה שהמלך לא נמצא. זה לא היה קל להגיע אליה. המלך פחד על אשתו. הוא ידע שהיא צעירה מהממת. החדר שלה היה מוקף שומרים, אבל," אחסאן לוקח אוויר, "אחרי כל מיני קומבינות, המשורר הצעיר הצליח להיכנס אליה דרך פתח בגג. וכשהם נפגשו," הוא עוצר ומוחה טיפות גשם שנעצמות על עיניו. "שניכנס?" הוא שואל.

"אמרו שירד גשם רק אחר הצהריים." אני מתלוננת, אבל לא זזה מהמקום. הטיפות צוללות אל תוך התלתלים שלי ואני בקושי מרגישה בהן. אחסאן משתהה. "נו!" אני מאיצה בו. 

"אז השמיים רעדו." אחסאן נעתר. "כל הארמון רעד. הם החזיקו אחד את השני ולא הצליחו לעזוב. כל הלילה עשו אהבה והיו מאושרים עד הגג, את יודעת…אפשר היה רק לקנא בהם. מאושרים כמו שרק אוהבים יכולים להיות."

אני עוצרת את דבריו כשאני נוגעת בזרועו. "מכיר את השיר של שימבורסקה, אהבה מאושרת?" אחסאן נד בראשו. אני אוספת את ידי ומצטטת כמיטב זיכרוני. "אהבה מאושרת. האם זה טבעי? האם זה רציני? האם זה מועיל? תסתכל על המאושרים האלה, ככה זה בערך הולך," אני חדלה לרגע וממשיכה, "לו לפחות הסתתרו קצת.. מה תועלת יש לעולם משני אנשים שאינם רואים את העולם."

"תמיד קנאתי בזוגות האלה. למרות שאיכשהו זה אף פעם לא נראה לי אמיתי."

"בטח שזה אמיתי." אני עונה במהירות. כמי שהטילו ספק במהימנות דבריה. "יכול להיות שזה לא נצחי… אתה יודע, אבל כשזה קורה זה הכי אמיתי ."

"טוב. לא התכוונתי להעליב."

 "תמשיך. תמשיך." אני מתעלמת. "אני כל הזמן קוטעת אותך… יש לי שירים בראש כמו זבובים ברפת."

"כמו דבש בכוורת." אחסאן מתקן ואני שמחה על התיקון הזה. "אני דווקא אוהב את זה אצלך. כל מילה מזכירה לך שיר."

"אתה לא נמצא אתי מספיק. באיזשהו שלב זה הופך להיות בלתי נסבל. אין לי שליטה על זה… אבל אם תוציא את החלק הזה מהמוח שלי-"

"אני לא מוציא שום דבר."

"תגלה שנשאר שם בעיקר שום דבר." אני חותמת את המשפט ומשתתקת.

"אני דווקא אוהב אותך ככה." הוא מפטיר ולא ממתין לתגובתי. מחווה כלעומת התפוזים. "אכפת לך להעביר לי אחד?" אגודלו ניטעת בציפה הבשרנית כשהוא קולף במתינות. הפיסות הקרועות ממלאות את כף ידו. "רוצה?" הוא בוצע לשניים ומושיט לי. אני מסרבת והוא ממשיך לספר. "בקיצור, השנים היו מאושרים. בטוחים שיותר טוב כבר לא יכול להיות אלא שפתאום שמעו נקישה בדלת. ראודה נבהלה. ישר שאלה, מי זה?" אחסאן גולש לערבית, "והקול של המלך ענה לה, זה אני, חביבתי, התגעגעתי אלייך. הקדמתי כי התגעגעתי לזיו פנייך." עוד הפלחים בידיו הוא מנגב בשרוולו את המיץ שניגר מפיו אל סנטרו. ממתיק אלי חיוך. "עכשיו. בפינה של החדר, עמד סנדוק… וראודה ביקשה מהמשורר להתחבא בתוכו…" 

"אני מכירה את הסיפור הזה." אני אומרת וחיוכו נחמץ. "אני פשוט מכירה אותו בוורסיה קצת פחות נועזת." הקול שלי מתכווץ במהירות. כמו גומי שעוזבים אחרי מתיחה עקשנית. אני נזכרת באותו סיפור שסיפר לי אבי וכהרף עין משגשג לו העץ הזה, בבטן, וכבר בוער בתוך מדורה קטנה והלהבות מטפסות ומגיעות לגרון. "אני לא בטוחה שזה בדיוק אותו סיפור.. מה שאני מכירה לא נגמר כל כך טוב."

"אז זה באמת אותו סיפור. גם זה שאני מכירה לא נגמר מי יודע מה…טוב, לא נורא. תמשיך." הדמעות שלי מגיחות מהחורים. "באמת. אני רוצה לשמוע ת'סיפור."

"עירית, תסבירי לי מה קורה."

אני קופאת בתוך המושב, אבל המדורה הקטנה דווקא מתנוססת, מלחכת את הצלעות. מיתרי הקול נעשים מעושנים. "זה קורה לי הרבה. יש לי כל הזמן פלשבקים כאלה… סרטים שלמים." גם אני הופכת את השרוול למגבת. "מכיר תת הכרה נפתחת כמו מניפה? אני אומרת לך. יונה וולך כתבה את זה עלי. מכיר עדיין היא סוס כהה עדיין לא לבנה? זה עלי, בחיי. יש משהו יותר מתאים לי מהמשפט הזה? גם אצלי המוח צף כמו על מים."

הגשם שהחל לרדת, הולך ומתחזק. מרפד את הדשא. את הבגדים. על ענפי התאנה נתלות טיפות זו לצד זו, כמו בגדים על חבל כביסה.

"טוב. מספיק להיום, לא? ואני גם חייב לזוז."

"אני צריכה לשלם לך."

"עזבי. זה לא בוער."

אצלי דווקא הכל בוער. אחסאן מתקרב אלי ואצבעו מחליקה על לחיי בחטף. ומיד, כאילו נבהל, הוא פוסע לאחור. "אני אבוא עוד שבועיים?" הוא שואל רטורית. עוקף את חלקת הדשא ואת שורת עצי ההדר, וכבר חומק בשביל אל החניה.

הספר שהבטיח נשאר באוטו.