שושה

גננות מחבבות ילדים חכמים. בצדק מבחינתן. איך אפשר שלא לחבב ילד בן חמש שעונה על כל השאלות שלך בצורה מדויקת, ועוד בפני המפקחת, או כזה שמדקלם את כל חוקי הגן בהלוך וברוורס או כזה שמסוגל להחזיק סביבו עשרים זאטוטים בשעה שהוא מקריא להם את "דירה להשכיר" כדי שהיא, הגננת, תוכל לשטוף את המכחולים של הגואש כמו שצריך.. אז באמת אי אפשר שלא. כשהילדים האלה עוזבים את הגן, זה כבר סיפור אחר, כמובן. כולם, בעיקר המורים, רק מייחלים לרגע שהם יסתמו קצת את הפה כי באמת אין דבר יותר מנג'ס מגאונים בני שמונה שמלאים אותך בפרטי פרטים של תהליכי הנידוף והסינון באטמוספרה או טורחים לצטט לך את מיטב הספרות הבולשביקית או מעלים על הדף חידות סודוקו שחיברו והשלימו בעשר דקות… בכל מקרה, שושה, הגננת המיתולוגית של גן "אלונים" במושב, לקחה את העניין הזה עוד צעד קדימה וממש העריצה ילדים חכמים, ועוד יותר מזה ילדות חכמות. במין סוג של העדפה מתקנת שאני לא בטוחה שהייתה מודעת לה בכלל. בגלל זה התעלפה עליי. בהתחלה אמנם לא ממש הסתדרה עם הרעיון שילדה בת חמש מתקנת אותה, מפעם לפעם, ומפעם לפעם לפעם, בענייני דיומא, אבל כמה ימים אחרי שנתתי לה סקירה קצרה אודות החצב ושאר מיני גיאופיטים זכיתי להערצתה המוחלטת ומכאן שגם בהטבות וזכויות מפליגות, מה שהעצים את מעמדי בגן, שגם ככה היה איתן למדי הודות לשערי הארוך. (כבר אז חצה את קו המותן ועורר התפעלות רבה בקרב הבנות.) וככה, את השירים של חגי תשרי לימדתי יחד איתה, כשאני עומדת לצידה ומצביעה על המילים על הלוח שרק אני ידעתי לקרוא, לקראת חנוכה כבר היה ברור שאני מלכת הגן ושושה, כמו שושה, עוד דאגה להעניק לי את תפקיד השמש במסכת שהעלינו, ובט"ו בשבט, כבר הייתי עריצה קטנה וגועלית שהטילה מרותה על כל הילדים, ועל פיה נשק דבר. מתי מותר להיכנס לארגז החול. מי ראשון על הנדנדה. מי מסובב את הקרוסלה, ומי יושב בתוכה. ועוד כהנה. אחר כך היו לי עוד כל מיני גחמות נשיאותיות. כמו תענית דיבור בפינת הבובות. קפיצה על רגל אחת לאורך השביל. ועוד כל מיני. השיא היה כשלקראת סוף השנה, כשחזרנו מחופשת הפסח, וכשיום העצמאות בפתח, קבעתי, בפסיקה די תקדימית, שמותר וצריך לצייר רק בצבע שחור. ואבוי לו לילד שהעיז להרהיב אחרת. הוא מיד גורש לאי השדים ונדון לחרם דרבנו מעתה ועד עולם. ציורי ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת מעולם לא נראו נבולים ובצורתיים יותר, והדגלים, בשחור ולבן, שחור ולבן, זה צבע שלי, היו עגומים ונחשלים כמו שאולי הופיעו בחלומותיהם של מיטב צוררי ישראל. שושה, שסוף סוף החלו להתגלות בקיעים בהערצתה, אולי גם בגלל שחששה שאני מפתחת נטיות אובדניות, וכמו בסיפור מצדה כל הילדים יטפסו על הגג וימסרו את נפשם על קידוש השם, או על קידוש הדס במקרה הזה, ניסתה לדבר על ליבי. אבל למה? מתוקה שלי. יש כל כך הרבה צבעים יפים, אמרה. ואני, גם שחור זה צבע יפה. והיא, אבל תראי כמה מלבלב השדה, ואני, אני אוהבת חורף. וככה זה התגלגל יותר מחודש. ככל שהתאמצה לשכנע אותי, גיליתי אני נחישות תוקפנית. היא ניסתה להסביר לי שבכל התרבויות שחור מייצג מוות, ואני הבאתי לה לראייה את הודו ונפאל. היא אמרה, שחור זה צבע עצוב, אני אמרתי, דווקא שמח. וחוץ מזה, כחול נחשב לצבע עצוב. מה, לא שמעת על פיקאסו?

ככה זה נמשך, עד החופש הגדול. אין לי ספק ששושה נשמה לרווחה כשהבינה שתהיה לה מנוחה ממני למשך חודשיים תמימים. טוב, היא בטח לא שיערה שבשנה שתבוא יהיו לי הרהורים על נחיצותה של האות ש' בשפה העברית.