שחרחורת סופרת ומשוררת
ריבי פותחת לי את הדלת ומנשקת את המזוזה. אני מבינה שאני צריכה לעשות כמוה, אז אני גם מנשקת את המזוזה. ואז היא עושה לי עם העיניים להיכנס. אז אני נכנסת. אבל לפני שאני מגיעה לסלון אני שמה לב שהדלת של השירותים פתוחה. אבא שלי אומר שאם הדלת של השירותים פתוחה, כל המזל שלך נופל לאסלה. בגלל זה חשוב לסגור את הדלת של השירותים. אז דבר ראשון אני הולכת לשירותים וסוגרת את הדלת. מה לעשות? אני אין לי רזרבות של מזל.
ואז אני ממשיכה לסלון. על הדרך אני בודקת את הרצפה. אם נקי. אנשים מלוכלכים לא באים לי טוב. לאנשים מלוכלכים יש נשמה מלוכלכת. זה מה שאבא שלי אומר. והוא צודק. רק חבל שזה לא תמיד עובד בכיוון ההפוך. טובה לדוגמא, כמה שהיא נקייה, מה זה נקייה? הבית שלה בית מרקחת. ובכל זאת יש לה נשמה ג'יפה.
אז אני עומדת ליד הוויטרינה, מול השולחן הנמוך, ואני רואה את הספל. זה עם היד השבורה. אבא שלי דווקא היכין אותי שזה הספל. ושיש לו רק חצי יד. ובכל זאת זה עושה לי רע… אני לא מצליחה להבין. מה, היא מתקמצנת לקנות ספל חדשה? מי שמע על דבר כזה? זה הדבר היחידי שהיא צריכה לקנות! ספל וקפה. זה כל הכלי עבודה שלה. זה כמו שאני יתקמצן לקנות מספריים או רולים או … או שאני יקנה את הקונדישנר הכי הכי פושטי שקונים אצל חיים בקילואים ויש לו ריח מגעיל שאפשר למות. "ריבי, בחייאת." אני אומרת לה ומצביעה על הספל טרומפלדרור, "זה לא מזל טוב הספל הזה." ריבי מסתכלת עלי ומסדרת את המטפחת השחורה שלה, (גם שחור זה צבע לא משהו) וישר אני מבינה שהיא לא בדיוק מתה על ההערה. אבל מה לעשות? זאת אני. אני כמו שקנאי. גם את זה אבא שלי כל הזמן אומר. יש לי פה גדול. כל מה שאני חושבת אני אומרת. היא בכלל לא טורחת לענות לי והולכת למטבח. לבינתיים, כשהיא מבשלת את הקפה על הגז, אני מתיישבת על הספה. ולמרות שאני מנסה, אנ'לא מצליחה להוריד את העיניים מהספל. פתאום אני שומעת אותה, "דורית. תירגעי. זה ספל מיומן." כאילו ספל זה כלב. מה עוזר לי שהוא מיומן? אבל אני לא מתווכחת איתה. הבטחתי לאבא שלי שאני יסתום את הפה, אז אני סותמת את הפה. נמאס לו שרק אני נשארתי רווקה מכולם. אבל אז אני רואה אותה מוציאה מהארון מטבח את השקית של הקפה שחור. האדומה הזאת של עלית שעולה חמש שקל בסופרזול ואם קונים באחים דויד אז זה אפילו ארבע בעשר. וזה כבר באמת יותר מידי. אז אני אומרת לה, "ריבי! מה, זה הקפה? מעפן כזה… של עלית?" ונראה לי שאין לה כבר כוח אליי למה היא שוב פעם לא עונה. רק מערבבת את הקפה. למרות שזאת ממש שאלה ליגיטימית לדעתי. בכל זאת, זה העתיד שלי. זה המזל שלי שמדברים פה. ואני רואה אותה מערבבת ומערבבת ומערבבת. איזה שעה, בחיי… מסכן הקפה קיבל סחרחורת. ואז היא שופכת את הקפה לספל ומתיישבת מולי. על הכורסא. ואז אני שמה לב למשהו מה זה מוזר. המבט שלה מקבל את הצבע של הקפה! באלוהים! שחור חום כזה. ואני חושבת שזה בדיוק כמו בפתגם הזה, שאומרים שהכלב נהיה דומה לבעלים שלו. אז פה אותו דבר, רק ההיפך. ריבי נהייתה דומה לכלב שלה. זאת אומרת לקפה שלה. ואז היא אומרת לי בקול, "תשתי."
עכשיו. אני שונאת קפה שחור. כולם יודעים את זה. אני שותה רק נס קפה. ועם הרבה סוכר וחלב. שיהיה טעים. אבל אני כבר לא מעיזה להגיד לה שום דבר. אבא שלי אומר שריבי מכשפה. פעם, לפני איזה ארבע שנים, היא אמרה לרובן מזרחי שהוא יתגרש מאשתו. ואחרי שבועיים הוא באמת התגרש. ואותו דבר קרה לחנניה. היא ניבאה לו שהבת שלו תקבל ציון לא טוב בפסיכומטרי ובאמת היא בקושי הוציאה ארבע מאות. למרות שלילי דפוקה. פלא שהיא הבינה איפה צריך לסמן עיגול. אבל מאז הם עושים ממנה חצי אלוהים.
אז אני לוקחת את הספל ומציצה פנימה. וישר באים לי התקוות. והדמיונות. אני רואה את החתונה שלי משתכשכת בתוכו… אני רואה את השמלת כלה ואת התסרוקת שאני יעשה… ואני רואה את החתן ובא לי לצחוק למה החתן זה דניאל, הגיס של וורדה…
לריבי אין סבלנות במיל. היא עוד פעם מסדרת את המטפחת השחורה שלה, אפילו שהיא בכלל לא זזה, ומצווה עליי: "נו, תשתי. אין לי את כל היום. אני לא מקבלת לקוחות בין שתיים לארבע… זה רק בגלל אבא שלך. כבר שנה הוא רוצה שאני יבדוק מה יהיה איתך."
מה יהיה איתי?
אז אני שותה. וגם זה קצת מדאיג אותי. למה זה יוצא שאני כאילו שותה את העתיד שלי… וישר נהיה לי טעם מר בפה. כי בנוסף לכל הצרות, אפילו סוכר היא לא שמה הקמצנית הזאת. מה יכול להזיק סוכר? להיפך. דווקא יכול לעזור. אז אני שותה ונחנקת בשקט כמו שאומרים. וכשאני גומרת, ריבי מכניסה את העיניים שלה לתוך הספל ואומרת, "יופי. עכשיו נהפוך…" ולוקחת צלוחית ומניחה על הספל. ואחר כך מרימה את הספל באוויר כאילו רוצה לעשות איתו "לחיים" ומורידה ובודקת אותו טוב טוב.
"דברי. נו. אני במתח חבל לך על הזמן."
היא שוב מכניסה את העיניים שלה לתוך הספל ופולטת מילה אחת, "מוזר."
"מה מוזר?" אני נבהלת, "מה מוזר?"
"אני לא רואה כלום."
"מה כלום?" אני מרגישה שהלב שלי מצמיח שערות לבנות. "מז'תומרת את לא רואה כלום?"
"כלום. דורית. כלום זה כלום."
"מה, אולי בגלל שלא שתיתי כמו שצריך?"
היא עושה לי לא עם הראש.
"אז מה, אולי אין מספיק בוץ?"
"לא. לא. זה לא זה… "
בא לי לבכות. לא רק בא לי. אני ממש מתחילה לבכות. מה היא רוצה להגיד? מה כלום מה? ופתאום, בזמן שאני מחפשת איפה לנגב את הנזלת, היא אומרת לי. " טוב. תירגעי דורית. תירגעי."
מה תירגעי? איך אני יחזור לאבא שלי? איך אני יספר לו שהמכשפה הזאת לא ראתה חתן ולא ראתה חתונה..? "טוב.. אני בכל זאת רואה משהו."
"מה את רואה?" אני נרגעת, אבל רק לשנייה, למה אחרי דקה היא אומרת, "שהחיים שלך הולכים כל הזמן באותו כיוון."
"מה ז'תומרת אותו כיוון? החיים של כולם הולכים אותו כיוון" מה היא רוצה להגיד לעזאזל? "ריבי. בחייאת. את תהרגי אותי עוד שתי שניות. יכול להיות שאת מתבלבלת..?"
"אני? חס וחלילה! אני…אבא שלך בטח יודע. אין אצלי פספוסים…. תראי…" העיניים שלה בתוך הספל, היא מנדנדת אותו מצד לצד כאילו זה תינוק והיא רוצה להרדים אותו, "אני אומנם לא יכולה לתת לך תאריך מדויק. אבל זה מה שאני רואה… אני רואה שבעתיד… לא יודעת מתי בדיוק… אבל בעתיד… זה יכול להיות עוד שנה. שנתיים. אולי עשר. אולי עשרים שנה. אני באמת לא יודעת…אבל בעתיד אני רואה מוות….. אין מה לעשות, דורית. אבל בסוף בסוף כנראה תמותי."
הי איריס, איזה יופי של פרק זה, (שני סיפורי מגידת עתידות ניסיתי לכתוב והיה לי קשה ולא מוצלח, והנה קראתי וראיתי איך כשיש לך את זה אז זה מושלם). הרסת אותי עם ה"ספל טרומפלדור"…לקח לי קצת זמן להבין שזה לא ציור על הכוס וכשההבנה נחתה עלי בהמשך, זה הוסיף להנאת הקריאה שלי.
אז אם הבנתי נכון את הדיבר הזה: "אל תעשה לך אלוהים על פני או שאני אשלח לך את ריבי":)
היי מתוקה. את טובה אליי, תודה רבה!
חוצמזה, זה טרומפלדרור:) הרשיתי לעצמי להגזים…
נשיקות… וכבר סופ"ש לא? (בשבילי הרגע התחיל הסופ"ש) אז סופ"ש הכי טוב.
מצוין, אני בעד הגזמה ואפשר להמשיך מכאן ולהתפרע עד ל"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני ולא תעשה לך ספל":)
הצחקת אותי ממש. לא תעשה לך ספל וכל תמונה. זה אפילו היפוך צלילי:)
אין עלייך. נשיקות:)