שחרחורת סופרת ומשוררת
אימי, יחידתי, תמתי, אשר אהבתי ועדיין, הכי בעולם, הגיעה אתמול בצהריים לבקרנו. יחד עם אחותי דליה. לפני שיצאנו לאסוף אותן משדה התעופה, הדלקתי נר. אביטלי הזכירה לי שזה יום ההילולה לרבי מאיר בעל הנס. טוב, היא לא ממש הזכירה לי. יותר אמרה לי. (תודה, נשמה.) בכל מקרה זה יצא לי הכי נכון. גם מאיר, שזה שמו של אבי ז"ל. גם נס. ואני הרי מאד מאמינה בניסים. לאחרונה קרה לי אחד גדול.
אז הגענו לשדה התעופה, וחיכינו, נעמי שלי ואני, ברחבה המוכרת של היציאה מהטרמינל. טיסה 422 מפרנקפורט כבר נחתה, ככה הבהב הלוח האלקטרוני, וחלפו עשר, עשרים, שלושים דקות, וחוץ מאיזה עשרים הודיות יפיפיות שחלפו על פנינו בסארים צבעוניים מהממים, (לא יודעת. אולי תחרות מיס הודו התקיימה בבוסטון השנה?), אמא שלי ואחותי ממש לא נראו באופק. ופתאום התחשק לי נורא סוכריית ורטר הכטה. אמרתי לנעמי שאני קופצת לקנות. היא גערה בי, "השתגעת?!? בדיוק כשסבתא באה?" אז שתקתי והתאפקתי. למרות שאני ממש לא מתאפקת בכירה. וחלפו עוד שלושים דקות, ועדיין החשק לסוכריות הגרמניות לא קהה. אפילו התחדד. שוב הצעתי שאעשה את זה מהר. שוב נעמי נזפה בי על קשיי המוכרים בדחיית סיפוקים. והתאפקתי. וחיכינו. וחיכינו. לא יודעת כמה זמן עוד חיכינו, אבל באיזשהו שלב נשברתי וחמקתי. רצתי לאחת מחנויות הממתקים הסמוכות. ביקשתי מהמוכר, קצרת נשימה, סוכריות ורטר הכטה. אין מה להגיד. זה באמת נשמע מגוחך במבטא אמריקאי. ובאמת המוכר לבש הבעה ספקנית שאומרת "מה לעזאזל את רוצה ממני, את לא רואה שיש אחרייך עוד מיליון אנשים בתור?" אז וויתרתי ורצתי בחזרה אל הרחבה בידיים ריקות כדי לראות את נעמי עטופה בשתי אהובותי, שהגיעו בדיוק, אבל בדיוק בשנייה שהלכתי. וכמובן שהתחלתי לבכות. מה זה לבכות. לא בגלל שפספסתי את הרגע הדרמטי אלא בעיקר בגלל שאהובים שלא ראית שנה תמיד נראים חיוורים ושונים ואפילו מבוגרים יותר. וזה באמת גם פעל גם בכיוון ההפוך. אמא שלי, כמו מאז ומתמיד, עוד לא הספיקה להניח את המזוודה וישר פלטה, "תראי אותך! למה את נראית ככה?"
"ככה איך?" אני שואלת אותה ממררת.
"ככה" היא מבריגה אצבע לאוויר לסמן שביתה המפוטמת נראית לה דחלילית, וגם מוסיפה, "כמו דחליל!"
"נו, אמא. די. זה מה שיש לך להגיד לי?"
"מה זה, הפסקת לאכול?"
אני ממלמלת בבכי שאני אוכלת מצוין, והיא, "למה את כזאת חיוורת, מה זה, מה יש לפחד מקצת שמש?" אני ממלמלת שאין פה שמש, מה לעשות? אין. אין. אין. ואמא שלי לא מרפה, "למה את עושה דיאטה? בגיל שלך כבר לא צריך דיאטה!" ואני מחזירה, "אמא, די. אני לא עושה שום דיאטה" ואמא שלי מניחה לעניין, אך רק לרגעים ספורים, ואז מוציאה מהתיק, אני לא מגזימה, עשר או חמש עשרה אריזות של שוקולדים מכל הסוגים והמינים, ואומרת: "נו, תאכלי. תאכלי משהו. זה לא עסק ככה… אני לא מבינה איך משה מסכים…" ולמה מוש שלי היה אמור להסכים? לאלוהים פתרונים. וככה, כל הנסיעה אמא שלי מתלוננת על איך שאני נראית, ומפזרת שוקולדים לכל דכפין. ואנחנו מגיעות הביתה, ושוב, היא לא מחכה יותר מחצי רגע, (שום ג'ט לג, שום עייפות, שום כלום) היא פורקת את המזוודות שהעמסנו בקושי רב אל הקומה השנייה, ולעיננו נגלה מצבור, איזה מצבור, ימ"ח של פתיתים, שקדי מרק, קופסאות מרק עוף, במבה, ביסלי ובקבוקים של רוטבי סויה. אם אתם שואלים אותי, היא שדדה את המפעל של אוסם. (יכול להיות? דווח בארץ על איזה חסר הזוי במחסנים של החברה?) והיא מוציאה ומוציאה ומוציאה ומוציאה ומסכמת, "אצלי את תאכלי כמו שצריך!"
המשקל ידווח לי עוד חודש אם צדקה. עד אז, אושר. אושר מהסרטים, אני אומרת לכם.
אמא, דליה, סיגלית, (אחותי הקטנה וההריונית שמתגוררת בבוסטון כבר ארבע שנים) ונדב, בנה הקטן.
אמא, שבדיוק באמצע התמונה מבקשת מסיגלית לכסות את נדב, ("הוא יתקרר ככה") ואני.
יפה אצלכם בבוסטון. ומה את עושה ערה בשעות האלה? האם הגיעה הזמן למסיבה שלנו, ההיא, המובטחת?
אחי שלי, אבל אנחנו אוטוטו חוזרים לארץ. מה איתך?
ואכן, האביב פה עולה על כל החלומות. משהו מדהים. בס"פ הייתי בקיץ. היא מהממת לא פחות.
נשיקות ושבת שלום יקירי.
מירי פליישר:
מקסימה האהבה כשיודעים שפנים רבות לה . והאמת מי צריך את הקלישאה במיקרה הזה? הטקסט המקורי שלך לא.
אביטל:
איזה מקסימה אמא שלך! יצאת נדיבה וחמה כמוה. נשיקות לכולכן ושבת שלום.
אבנר:
הי מתאפקת בכירה 🙂 ואמא יש רק אחת נזכרתי שאת גם אמא ושיש לי בלוג נסתר כי הוא קטן http://cafe.themarker.com/view.php?u=324231 איחולי אושר לקטנים ושיכתבו עלייך כך כשייסגר מעגל ותהיי גדולה
גליה:
אני אוהבת את ההומור שלך. יש לזכור שהקרבה הרבה במקרה הזה היא גם פרי געגועים. יש אנשים שגרים עם אימם באותו בית ואז כנראה מתפוצצים ממתחים. אני לא אהבתי עד כדי כך את אימי, כנראה אין על האימא המזרחית.
חנה טואג:
מרגש איריס גם אמא שלי היתה כזאת גברת עם סלים פתאום אני מתגעגעת
לוסי:
איזה יופי! גם אני כשאני נוסעת לבן שלי ללונדון, לוקחת בחשבון לפחות יום בישולים אחד. משתדלת שייצא, ואם לא אז לפחות מביאה דברים שהוא אוהב.
איך הספקת לשמור על התגובות. נהדר
ואתן יפות!!!!!!!!!!
דוקא פה בכותרת אהבתי בגלל ההומור את האמא יש וכו'
לכל המגיבות המתוקות ולאבנר שעשה לי קישור לאתר ההורססססס שלו לילדים, (חייבים להיכנס!!! הבן אדם מוכשר שחבל"ז) תודה גדולה על ההזדהות והאהבה האמהית (טוב, גם האבהית, אבנר)שמטפטפת בין השורות. אמא שלי מרטיבה לי את הלב באופן קבוע.
נשיקות ושוב תודה ושבת נפלאה במיוחד.
ומירי אהובה. אעביר את המחמאה הלאה. מבטיחה מבטיחה.
איריס את נראית טוב בצילום ממש מקסימה (מהר להחליף תמונת פרופיל :-))ושוב הגן המוכר והעץ ההורס והחדשות הטובות שסיפרת לגבי כתיבתך והמשפחה כאן ,
והפירגון באמת כיף . (אז שמתי כאן את כתובת הבלוג ילדים.) ותודה להשתמע בקרוב 🙂
את דומה לאימא שלך, ואני חושבת שלא רק במראה אלא גם בפרגון האינסופי ובטוב הלב. אני אישית נוכחתי בו.
תודה גדולה על המילים החמות, גליה יקרה, ושבת נפלאה ושלווה.
איריס, גם בלי הגעגועים הקופצים לפוסטים שלך רואים מהתיאור ומהתמונות כמה אתן שמחות. וסיגלית! היי לך שם!
אחד במאי שמח!
תודה רבה, נועם רחוק ומתוק, אעביר את הד"ש בברכת גולי כל העולם יתאחדו….
נשיקות ושבת שלום.
בובה, את מה-זה יפה וחתיכה.
יעלה אחותי (הרביעית), את מה זה נשמה ומפרגנת. אוהבת אותך.
איריס, את מצליחה להעביר כאן בפשוט את כל המורכבות שיש באהבה הזאת. בתיאבון!
הי אמיר יקר ורחוק!!!! מה שלומך? עשית לי חשק מטורף לסרטים מהמזרח. אני הולכת לטחון היום את בלוקבסטר. ואם אתה חושב ככה, תודה גדולה.
נשיקות ושבת שלום!
איריסקה, כמה יפה לך הטורקיז הזה, יפתי.
ברכות לאורחות וברכות למארחת. נראה לי שכיף גדול לכן ביחד.
אני מגיבה פחות מהרגיל בימים אלה, גם לך וגם לבננות יקרות אחרות. מצטערת. תפוסה במיליון עניינים ויש גם המון בעיות בחיבור לרשת, לא יודעת אם רק אצלי. מקווה שהתגובה הזו תגיע. שבת שלום ותעשו חיים. חיבוק.
תלמתי חמדתי. תודה גדולה. קיבלתי גם קיבלתי והכי מקווה שאת ואהובייך בטוב, ושעברו עלייך ימים מתוקים גם בלי הרבה בננות בבטן.
נשיקות ואהבה.
איזו אחווה נשית,
וכמה כוח אתן מקרינות יחד ולחוד.
בורכת במשפחה חמה שמאפשרת לך להמריא, וזה המון צידה לדרך.
תיהנו לכן הרבה !
רוניתי, זאת בדיוק התחושה שאני מסתובבת איתה בעולם. אבל אני חושבת שרק לאחרונה אני מגלה כמה היא אינה טריוויאלית. ואמן שלא יגמר לעולם.
שבוע נפלא, מתוקה.