קטע מהספר שלי – השואה בעיניים מזרחיות

 

 

 

  

 

ערב יום השואה, תש"ע, אני מעלה קטע מספרי, "מכתוב", (שם זמני) על השואה דרך עיניהן של ילדות בנות עדות המזרח: 

הדמויות: עירית, בת 6, בת להורים שעלו מסוריה ותימן
              רוזי, בת 7.5 בת להורים שעלו ממרוקו. ילדה מחוננת.

הזמן: ערב יום העצמאות,  1974

המקום: מסיבת יום העצמאות בבית משפחת שיפמן, כרמל צרפתי, חיפה. השתיים נפגשות בפעם הראשונה, מתיישבות על המיטה בחדרה של הבת של השיפמנים, (שאינה נמצאת בבית) ועורכות "רשימת שנאות" בה כל אחת מספרת לשנייה, מה היא "הכי הכי שנאת".

(זהו קטע קצר מתוך פרק בן כמה עמודים)

… 
אנחנו קמות לחפש את העיפרון שצלל עמוק אל תוך השמיכה. מותחות את כיסוי המיטה עד שזה מבליח. "הקיצר," רוזי מחליטה לחזור לעניינים. "מה לכתוב? אני לא יכולה לכתוב שאת שנאת את אחותך. הסברתי לך."

"טוב. אז תכתבי במקום זה את חוֹנֶה."

"מי זאת חונה הזאת עכשיו?"

"השכנה שלנו."

"ומה יש לך לשנוא את השכנה שלך?"

"היא כמו חתול. כל הזמן מייללת." אני מסבירה, "משוגעת על כל הראש."

רוזי מתבוננת בי בפליאה. "מה, ממש אשה חתול? ממש ממש מייללת?"

"ממש ממש. מיאו מיאו. אבל ארוך כזה. מיאוווווווווווווווווווווווווו."

רוזי פורצת בצחוק.

"זה לא מצחיק."

"טוב." היא אומרת ולובשת מבט ספק רציני ספק מבודח, "למה האשה הזאת מייללת ככה?"

"כי היא משוגעת, זה למה. היטלר שיגע אותה לגמרי."

רוזי קופאת לרגע. מביטה בי בהערצה. "מה, היא פגשה את היטלר?"

"בטוח. היא מה זה שונאת אותו."

"וואו." רוזי פולטת אנחה מתפעלת.

"זה לא כזה וואו. הוא הרג לה כל המשפחה. אמא שלי אמרה לי שפעם היו לחונה אמא ואבא ושלוש אחים ומכולם רק אחות אחת נשארה חיה… חוץ מהאחות הזאת כולם נפטרו."

"תחליטי. נפטרו או נהרגו?"

"זה אותו דבר." אני עונה.

"לא. מה פתאום." רוזי מחליקה על תלתליה, ואלו קופצים בעליזות. אחר מכחכחת בגרונה, כאילו עומדת לשאת הרצאה. "נפטרו זה אם הם סתם מתו, ונהרגו זה אם מישהו אחר גרם לזה שהם ימותו… תראי. יש כל מיני דרכים למות. יש נרצחו. יש חוסלו. יש ניספו. ויש.." היא עוצרת ומיד ממשיכה בתנופה מחודשת, "יש נכחדו. יש נקטלו. יש נפלו. יש הושמדו יש הסתלקו. ויש גם נפטרו. כל דבר זה משהו אחר."

אני מהנהנת ושותקת.

כעבור רגע רוזי נזכרת בחונה ושואלת, "אז בגלל שהיטלר הרג לה את המשפחה היא מייללת?"

"בגלל זה היא משוגעת. אבל תדעי לך שבגללה גם אני יהיה משוגעת בסוף. בגלל ההיטלר הזה שלה גם אני לא יושנת. היללות שלה מעירות אותי. וגם הארונות שלה מעירים אותי."

"נו מה קשור הארונות עכשיו, גם הם מייללים? תגידי את עובדת עלי או מה?"

"לא, מה פתאום. זה באמת. כל לילה היא דוחפת ת'ארונות שלה לדלת וזה עושה מה זה מלא רעש. אבל לא איכפת לה. העיקר שהיטלר לא יצליח להיכנס לה הביתה."

"אבל היטלר מת. הוא התאבד. הוא כבר לא יכול להיכנס…"

"מה זה התאבד?" אני מבררת.

"אה, כן," רוזי מחווה כלפי בסיפוק על השאלה העניינית. "להתאבד זה עוד דרך למות. כשמישהו רוצה להיפטר מעצמו אז הוא הורג את עצמו ואז הוא מת."

אני שוב מהנהנת. כאילו אני עוקבת אחר ההבדלים. כל המתים מתים בסופו של דבר. מה זה משנה איך? "אבל אולי… אולי חונה לא יודעת את זה?" אני מעלה הירהור.

"מה? היא חושבת שהיטלר עוד חי?"

"אין לי מושג." אני עונה בקול רפה. "אבל זה נראה כאילו היא חושבת שהיטלר יכול להיכנס לה לבית כל רגע." דממה מרחפת רגע ביננו, ואחר מסתלקת. "את יודעת שהיטלר היה רע? כן?" אני מוסיפה. לא ממש ברור לי אם רוזי מבינה מה אני מספרת לה. הפרצוף שלה נראה לי עליז מדי. זה לא הפרצוף הנכון לדיבורים על היטלר.  

"בטח שאני יודעת. מה את חושבת שאני מפגרת?!?" היא כועסת. "ולא רק היטלר היה רע. כל הגרמנים… היו רעים…כולם היו חארות." את המילה האחרונה רוזי אומרת בטון גבוה מאוד. 
אני נבהלת. שוב לוחשת. "אסור להגיד ת'מילה הזאת.  אבא שלי מה זה כועס כשמקללים. הוא אומר שמי שמקלל, הקללות חוזרות אליו בחזרה."

רוזי לא מתרשמת אבל סוף סוף היא מתרצה וכותבת, "חו – נה." תוך כדי עיון בדברים שכתבה עד עתה היא שואלת, "מה זה חונה? איזה שם זה?" 

"זה חנה."

"וככה כולם קוראים לה?"

"כן. חוץ מזיסו."

"מי זה, בעלה?"

"לא. השכן מהקומה השלישית."

"אה."

"אבל זיסו אף פם לא נמצא בקומה השלישית…" אני ממהרת להסביר. "הוא כל הזמן יושב על הספסל בחוץ ומסתכל על האזדרכת שליד המכולת של מיקו. לפעמים גם אוסף את הגולגולים שלה."

"ווי. שכונה של משוגעים יש לכם."

"כן." אני מהנהנת בהסכמה. "גם אמא שלי כל הזמן אומרת את זה לאבא שלי… אין מה לעשות. גם זיסו פגש את היטלר… אבל זיסו, למרות שהוא משוגע הוא ממש נחמד. את תיראי אותו אם תבואי אלי… הוא לא מיילל ולא כלום. רק יושב בשקט על הספסל."

רוזי נועצת את העיפרון בפיה. "טוב, יאללה. מספיק להיום. עוד מעט מתחילים הזיקוקים. הבית הזה מה זה שווה. אפשר לראות מפה גם את הזיקוקים של גן הזיכרון. וגם את הזיקוקים של הקריות."

 

 

 

 

תקציר הספר:

 

בסוף חודש פברואר 2007, בבוקר יום הולדתה השלושים ושמונה, עירית מתעוררת במיטה הזוגית, ופוגשת בגב של בעלה, אריק. כבר ארבע שנים שהוא מפנה לה אותו, מאז גילה שניהלה רומן עם אחסאן, הגנן הערבי שעבד אצלם.

הקור והריחוק, המטאפורים והפיזיים, מניעים אותה לברור ולשלות מזיכרונה את כל האירועים, ההתרחשויות והצלקות שהיא נושאת עמה מילדות: הלעג והבוז שספגה בשל צבע עורה השחור. המבוכה והבושה שליוו אותה כשנאלצה להשתמש בשפה הערבית בה נהגו לשוחח הוריה, בבית ומחוצה לו. המנהגים והאמונות של המשפחה המזרחית שלה, המצומצמת והמורחבת. המוות הפתאומי של אביה בתוכו מקופלים ההלם הצער, אך גם רגשי האשם בעקבותיו, החברות האמיצה עם רוזי וקובי, שניהם ילדים למשפחות מרוקאיות, דרך הזעם ותחושות הקיפוח שהיו נחלת שלושתם בישראל של בגין, מסוף שנות השבעים עד אמצע שנות השמונים. מאוחר יותר, באוניברסיטה בירושליים, עירית פוגשת את אריק, בן למשפחה אשכנזית מבוססת. הנישואין, כך נראה, דווקא מעצימים את התחושות שהיו מנת חלקה בילדות, ומולידים רגשי נחיתות או רצון לנקום באריק על ארוע טראומטי בראשית הזוגיות, או את המשיכה האדיפלית משהו, לאחסאן. כך או כך, במשך שנת 2000 מתפתח הרומן עם אחסאן, גם הוא נשוי. רומן שנחתם בפרוץ האינתיפאדה השנייה, באוקטובר אותה שנה.

לאריק ועירית שני ילדים. לאריק לאחסאן ולעירית, ילד אחד משותף. לא ברור מי האב, אך הילד, הסובל מאוטיזם, הוא אולי, סוג של אלגוריה מכאיבה ליחסי יהודים וערבים או מוטב, יחסי יהודים ומוסלמים בישראל של תחילת המאה העשרים ואחת.