שחרחורת סופרת ומשוררת
לא יודעת מה יחסם של תושבי ניו אינגלנד למזג האוויר השורר כאן, אבל דבר אחד ברור, הם לא מוטרדים ממנו כמונו, הישראלים, ובטח שלא מתעבים אותו כמונו. כל שיחת חולין בין שני ישראלים (יש פה אלפים…זה לא ייאמן. במסדרונות ביה"ס של הילדים אפשר לשמוע יותר עברית מאנגלית) תמיד, אבל תמיד, תתחיל בתלונות על השלג ועל מה שקרוי פה, "עבודת השלג":
"איך, הצלחת להזיז ת'אוטו אתמול?",
"אל תשאל כמה זמן לקח לי לפנות את המדרכה",
"תגיד, יש מצב לעוד שתי מעלות בסופ"ש?",
"מישהו יכול להגיד לי עד מתי נמשכת הזוועה הזאת?"…
גם כש 48 מהמדינות בארה"ב היו מושלגות או מוקרחות, בחודש שעבר, ומסאצ'וסטס הייתה כמעט המקום היחידי בארה"ב שנשארה בו אדמה חשופה, (באורח פלא, אף אחד לא ידע להסביר את התופעה המצחיקה הזאת), היינו, כל הישראלים, מדוכדכים ודאוגים כי הייתה לנו תחושה שזה בכל זאת יגיע גם אלינו. כולם הרי שונאים אותנו. רודפים אחרינו לכל מקום. גם החורף.
אפילו מוש שלי, טיפוס אופטימי חסר תקנה, מתיישב כל בוקר למחשב, מגגל לאתר מזג האוויר, ובפנים חמורות סבר מקריא את גזר הדין:
אפילו מוש שלי, טיפוס אופטימי חסר תקנה, מתיישב כל בוקר למחשב, מגגל לאתר מזג האוויר, ובפנים חמורות סבר מקריא את גזר הדין:
"מינוס עשר".
"מינוס שמונה"
"מינוס שבע עשרה… ובתוספת אפקט הרוח, ילדים, זה מרגיש כמו מינוס עשרים וחמש…"
ושנינו, מוש ואני, ניצבים על המפתן ועוטים על הילדים שלוש שכבות של חולצות, ומכנסי שלג, ושני זוגות גרביים, ומגפיים, ובתיק נעלי ספורט להחלפה, וצעיפים וכובעים וכפפות… (שתמיד אחת מהן הולכת לאיבוד. זה יותר גרוע מגרביים) ואז מתחילים במשימה הבלתי אפשרית, לדחוק את הדובונים הקטנים שהיו פעם הילדים שלנו, לתוך המעילים. ולהצליח לדחוף אותם החוצה בלי לשבור משקופים. אה. וכל זה בהנחה שאף אחד מהדובונים לא מגלה סימני התנגדות. בשבוע שעבר אסף החליט שהוא הולך לגן שלו "רק עם הכפכפות". (ה"כפכפות", הסברתי בפוסט האחרון של תלמה, הם קבקבי/כפכפי אצבע שקנינו לו בפלורידה, שמעשה שטן הייתה קפואה באותו שבוע שהיינו שם) ולכו תסבירו לילד בן שלוש שאפילו אם שבע עשרה המעלות היו מעל האפס, זאת עדיין לא הטמפרטורה האידיאלית לכפכפות…
בקיצור, כל ההקדמה הזאת באה לספר לכם שמזג האוויר פה מבאס ברמות על. אבל מה, הכותרת של הפוסט היא אושר. אושר. כי היום נרשמו פה לא פחות משתיים עשרה מעלות מעל האפס!
בקיצור, כל ההקדמה הזאת באה לספר לכם שמזג האוויר פה מבאס ברמות על. אבל מה, הכותרת של הפוסט היא אושר. אושר. כי היום נרשמו פה לא פחות משתיים עשרה מעלות מעל האפס!
ומרגע שהבנו שזה יום האביב הראשון שלנו, כבמטה קסם, כמו בפרסומות לאבקות הכביסה המופלאות, שמצליחות להפוך טינופת לבית מרקחת, התעוררנו מאושרים. כולנו. נעמי, שחווה את גיל ההתבגרות בצורה בוגרת במיוחד ובימים כתיקונם מתעבת כל מי שמעז להיכנס לה לחדר ולהעיר על רמת הקוליפורמים שמצטברת על הראי (אני) או לחילופין מעז להציע לה עזרה בלמידה למבחן במתמטיקה (אבא שלה) או לחילופין מעז להציע פתרונות לתרגילים במתמטיקה (אח שלה), נעמי הזאת, התעוררה מחויכת כמי שגיל ההתבגרות פסח עליה כליל, ובירכה את כל מי שישב בסלון, אולי לראשונה מאז הגענו לכאן, ב"בוקר טוב" כל כך רך ומתוק ועדין, שבדקתי כמה פעמים אם זאת באמת ביתי יחידתי ולא אליסון… אולי באה לסליפ אובר בלי שידעתי? ואוריה, בני בכורי, שנוהג להתהדר בשמות המשפחה בוקששתר- אהרוני- שני – חובב, הואיל לאכול את כל ארוחת הצהריים בלי לשלוף בהבעת תיעוב את הבצל מהספגטי, ואת האנצ'ובי מהפיצה ואת הפטרוזיליה מהסלט, ואף חתם בהענקת שלושה כוכבי מישלן לאימו שעמדה והכינה את הארוחה, "דווקא היה טעים היום." דווקא. ואיתני, שגם ככה הוא ילד פלאות, ישב וצייר לו בנחת עד שמוש הכריז ש"היום אחר הצהריים ניסע לעשות אייס טיובינג… בא לכם?!?" (אבובים על הקרח) ולקול מצהלות הילדים הגדיל לעשות ונשק לאשתו והתנצל (!!!) שכעס אתמול על איזה שטות וארבעתם התארגנו ויצאו לדרך בלי שום מילת זירוז או בקשה חוזרת ונשנית לעזוב את הטלוויזיה/מחשב/פייס בוק (שמישהו יסביר לי מה זה הפייס בוק הטיפשי הזה? אני כל הזמן מקבלת הודעות מאנשים שאני לא מכירה שרוצים להיות חברים שלי… מה, אלף שבע מאות חמישים ושניים חברים זה לא מספיק לבן אדם אחד?) ואני ואספי יצאנו לגן השעשועים המקסים בקוליג' קורנר, ועוד במדרגות חייכה אלי השכנה הקוריאנית האנטיפאטית מהקומה השנייה, בפעם הראשונה השנה, נשבעת נשבעת, ואפילו התחילה לשאול אותי כל מיני שאלות על אספי. אנחנו גרים פה יותר משבעה חודשים והיא בחיים לא החזירה לי אפילו לא "היי" מחוק אחד (טוב, תמיד אפשר להאשים את מגני האוזניים וכובעי הצמר… אולי היא באמת לא שמעה?!?) וגם נהג הרכבת חייך אלינו, ובדרך לגן השעשועים נכנסנו לחנות בגדים כי פתאום התחשק לי ג'ינס, ולא רק שאספי המתין בסבלנות לידי, (כל כך בסבלנות עד שהמוכרת בעצמה התפלאה) אלא גם הכריז קבל עם וחנות, "אמא, את ממש יפה", וברור שאלה ארבע המילים שאישה בת ארבעים הכי שמחה לשמוע, אפילו אם הם באים ממקור משוחד משהו…ללא חוש ביקורת מפותח… והמשכנו לגן השעשועים ובדרך נכנסנו גם לסי. וי. אס וקניתי לאספי מיליון ממתקים בלי לחשוב על זה שאסור לנו להגיע פה למצב שנצטרך רופא שיניים… וכמובן שלא היה קץ לאושרו, וכשהגענו לגן השעשועים הסרנו את המעילים והכל הרגיש לי כל כך קל ומאושר וחם! אלוהים איזה חום! ונדנדתי את אספי כמה שהוא רצה (שעה) וסובבנו את ההגה של הטרקטור וסובבנו וסובבנו (עוד שעה) והתגלשנו והקפצתי אותו לסולם הגבוה מאה פעמים עד שהחשיך כמעט… בלי להתלונן ובלי להציע כל שתי שניות "אולי נחזור הביתה?" או "מה דעתך, אספי, מספיק להיום?"
אושר. היה אושר.
אושר. היה אושר.
עוד רשימות אמריקה:
טיול שלכת בניו אינגלנד:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13502&blogID=290
על אמריקאי שירד מהפסים:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13591&blogID=290
שלג בחלונות ובלבבי:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14243&blogID=290
יום כיפורים באמריקה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13235&blogID=290
האלווין: תחרות כלבים:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13714&blogID=290
חג ההודיה: איך להכין פאי דלעת בלי דלעת:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14077&blogID=290