שחרחורת סופרת ומשוררת
(הפוסט נכתב באוקטובר. איכשהו לא יצא לעלות אותו. התמונות צולמו הרגע.)
יהיה מי שיגיד שהלב שלי לא תמיד במקום, (בעלי) יהיה מי שיגיד שהוא גם אף פעם לא היה במקום (המתבגרת) ויהיו, כמובן, אלה שיתהו אם יש לי דבר כזה בכלל (יותרת הצאצאים של הפירמידה המשפחתית) אבל איך אתם הייתם מרגישים אם הייתם יושבים לתומכם בסלון, באמצע חודש אוקטובר, ומגלים שמתחיל לרדת שלג?
שלג שלג.
הלב שלי נפל. מרוב דיכאון לא יכולתי לנסות אפילו להרים אותו.
נבירה וירטואלית במרתפי הארכיב המטאורולוגי של צפון מזרח ארצות הברית העלתה ממצאים מזוויעים. הפעם האחרונה בה החל לרדת שלג באמצע אוקטובר, הייתה בשנת 1995. וזה היה החורף הכי קשה שהיה פה מאז ומעולם, נמשך עד אמצע מאי, וייזכר לדיראון לא רק כחורף המוקדם ביותר, אלא גם הארוך ביותר.
הלב שלי נפל. מרוב דיכאון לא יכולתי לנסות אפילו להרים אותו.
נבירה וירטואלית במרתפי הארכיב המטאורולוגי של צפון מזרח ארצות הברית העלתה ממצאים מזוויעים. הפעם האחרונה בה החל לרדת שלג באמצע אוקטובר, הייתה בשנת 1995. וזה היה החורף הכי קשה שהיה פה מאז ומעולם, נמשך עד אמצע מאי, וייזכר לדיראון לא רק כחורף המוקדם ביותר, אלא גם הארוך ביותר.
ובעוד ילדי פורצים בצהלות אללה אכבר ומתפוצצים אל החלון במטרה להרוג מה שיותר פתותי שלג לפני שהם צוללים לאדמה, אני מביטה במראה המופלא המרהיב במבט מיואש. לזאטוטי אין שמץ של מושג שנכונו להם עוד כמה ביליארדי פתותים להתאבד עליהם. הם ממש לא מודעים לעובדה העגומה שזה יום אחד מתוך מאה חמישים ושמונה ימים כאלה. אם רוצים להאמין לתחזיות האופטימיות של החזאים.
אני מחייכת אליהם רחמים ומתקשרת למוש, שיושב בבית קפה סמוך עם המאהבת שלו.
אני מחייכת אליהם רחמים ומתקשרת למוש, שיושב בבית קפה סמוך עם המאהבת שלו.
טוב. ברור שחייבים הסבר. זה לא שאני כזאת ליברלית. אלא פשוט… איך לומר? מציאותית. מוש לא יוותר עליה בחיים.
המאהבת, תפסתי אותם ביחד מספיק פעמים כדי לתת אבחנות מדוייקות, היא יפיפיה שחורה, דקת גזרה, חכמה ומאד מאד מתקדמת. (לאן? אין לי מושג. אבל זה מה שמוש העז לספר לי. כאילו אין לי מספיק כאבי לב גם בלעדיה.) חוץ מזה היא גם בעלת זיכרון פנומנאלי והכי הכי חשוב, זו התכונה שבגללה מוש שלי התאהב בה קשות, הגברת לא פטפטנית גדולה. למעשה, חייבים להודות, הבחורה אילמת. מה שהופך אותה לאטרקטיבית במיוחד לאור מגבלותיה הידועות של החוקית.
המאהבת, תפסתי אותם ביחד מספיק פעמים כדי לתת אבחנות מדוייקות, היא יפיפיה שחורה, דקת גזרה, חכמה ומאד מאד מתקדמת. (לאן? אין לי מושג. אבל זה מה שמוש העז לספר לי. כאילו אין לי מספיק כאבי לב גם בלעדיה.) חוץ מזה היא גם בעלת זיכרון פנומנאלי והכי הכי חשוב, זו התכונה שבגללה מוש שלי התאהב בה קשות, הגברת לא פטפטנית גדולה. למעשה, חייבים להודות, הבחורה אילמת. מה שהופך אותה לאטרקטיבית במיוחד לאור מגבלותיה הידועות של החוקית.
כן, חברים. המחשבית הנישאת של בעלי מאיימת כבר כמה שנים על חיי הנישואין שלנו. אבל הפעם אני מחליטה לא להיכנס איתו לוויכוח הנצחי, את מי אתה יותר אוהב, אותה או אותי, ופונה ישר לעניין. "מוש יורד שלג." אני מודיעה לו. כאילו הוא לא רואה בעצמו. הוא כאמור, יושב בבית קפה מעבר לכביש.
"מה?" הוא אומר בלי שמץ הפתעה בקולו.
"יורד שלג."
"אני רואה."
"יורד שלג. מוש"
"מתוקה, אני יודע שהתרחקנו קצת בזמן האחרון… בגלל הבלוג שלך והספר וכל זה… אבל אנחנו עדיין גרים באותה עיר, את יודעת. ההבדל היחידי הוא שאת רואה כרגע את השלג ממזרח. ואני רואה אותו ממערב"
"אבל זה מזוויע."
שתיקה עמומה.
"איך זה יכול להיות?" אני כמעט בוכה. "רק אוקטובר!"
השתיקה נמשכת.
"מוש. זה פשוט נורא. איך? איך? איך? איזה ייאוש!"
"אבל הוא לא נערם." הוא מנסה לעודד אותי.
"אבל בכל זאת. שלג." אני מתעקשת.
"אמרו שמחר כבר יתבהר."
"מי אמר?"
"החזאים."
"להאמין להם? בפעם האחרונה שהסתמכנו על התחזית שלהם מצאנו את עצמנו מתאדים בתוך עשר שכבות של בגדים בשמונים מעלות פרנהייט."
"די. את מגזימה."
ובכן, מגזימה זה נכון. אבל אני כמובן חייבת לנסות לנצל את המומנטום ולגרום לו לחזור מוקדם יותר הביתה. "טוב, אז אתה בא?"
"מה בא? אני עובד. אני חייב לסיים את המאמר הזה.."
"נו, לפחות נעשה עם הילדים בובת שלג."
"איזה בובת שלג? בקושי יש כמה פתיתים."
תורי לשתוק.
"טוב, מה את רוצה לעשות בדיוק?" הוא קצת מתרכך.
"לא משנה… אבל בוא נעשה משהו."
"אבל את לא עונה לי. מה את רוצה לעשות בדיוק?"
"בדיוק?" אני חוככת בדעתי אם להגיד לו את האמת.
"כן. מה את רוצה לעשות בדיוק?"
"לחזור לישראל."
.jpg)
זה היה בירושלים,כשלמדנו בבצלאל והשלג ירד ואני ישבתי ליד החלון עגמומה וחיכיתי שיסתלק. שלג זה יפה אבל ללכת בתוכו, וכו' לא אוהבת. הנה עוד נקודת השקה שלנו…
אבל תודי שהוא יפה. אז תפוצצי אותו עם אמנות . כמו הילדים. ריפוי באמצעות אמנות קוראים לזה אבל אל תגלי. כולם יחשבו שאת מה זה אוהבת שלג. אם ישכחו את הפוסט הזה.
חנוכייה על החון ובחוץ פתיתים כמו בגולה.
חנוכייה על החלון
מירי יקירתי,
מכיוון שגם אני למדתי בירושלים, וגם אני חוויתי שם שני חורפים מושלגים, אחד מהם הגדול של 91 או 92, לא זוכרת, יש לי פרק שלם בספר הזה, שסיימתי לכתוב, בו הגיבורה בוהה ארוכות בלבן לבן הזה, המהפנט, ומגלגלת בראש מחשבות עגומות. ומכיוון שאני לומדת, לראשונה, שלמדת
בבצלאל, אני מניחה שבמגמה לקדרות, אספר לך שזה היה חלום חיי, ואולי אחת ההחמצות הגדולות שאני חשה, שהיו לי מאז ומעולם.לא סתם בעלה של הגיבורה שלי, הוא בוגר בצלאל.
כך שברור לי שעוד ועוד חוטים יצוצו עם הזמן.
הרבה אהבה ואור אני שולחת לך מכאן, מירי מתוקה, וחג שמח שמח.
עד שקראתי על המחשבית, אמרתי וואלה, איזה ליברליות מפגינה האשה הזו, ממש פסל החירות, אחר כך אמרתי טוב הוא בטח מתנקם בה על הרומן הלוהט עם בננות, ואהבתי את האופן שבו תיארת את הייאוש, ובהחלט, בטבעון וסביבתה הוא יותר נוח:)
משה יקר, אתה בטח יודע שהייאוש הכי נוח הוא במקום שאנחנו בדיוק נמצאים בו.הרי מקום לא באמת עושה אותך מאושר, יותר או פחות. זה יותר הגעגוע להיות עם האנשים האהובים עליך. כך אני מניחה.
לא משנה. מצטערת שאני מבלבלת לך את המוח על הבוקר שלי. רציתי רק להוסיף שלמזלי הרומן הזה עם בננות הוא ווירטואלי. אחרת הייתי צריכה לרוץ קילומטרים כדי להחזיר את הגוף למצב צבירה ראוי…
חג שמח ומאושר לך וליקיריך. וד"ש לטבעון. איזה יפה היא אחרי הגשמים הראשונים? אה? מתגעגעת לאללה.
אולי יש למצוא את הילד האבוד שיסלק את הדיכאון חורף הזה ויצעק "יש, יש, יש!" על השלג.
הבעיה היא שלכל דבר טוב מתרגלים והדכדכת חוזרת…
הרבה יצירה (במטבח, למשל) עוזר גם
לוסי מתוקה (יש סרט כזה, לא? אולי שיר?)
לא תודה. יצירה במטבח היא עניין קלורי, לא קולינרי… וגם ככה אני צריכה להשלים פוסט על מפגעי ההשמנה בארה"ב. זה פשוט נורא האוכל פה. וזה לא שאני סתם קוטרית. בחיי. האוכל פה שמן וסינטטי ופלסטיקי ברמות על.
אבל בכל מקרה חג שמח ומלא אור לך ולאהובייך.
איריס, מותק יצא לך! כבר כשהתחלת עם השחורה דקת הגזרה כבר חשדתי בך, לאור תעלולייך עם הכלב באחד הפוסטים הראשונים. בונה את זה בפשטות ובאנושיות. תני לי פעמיים מזה (מראה מקום כבר נתתי לך באחת התגובות הקודמות)
נועם יקירי, כל כך תודה. מאד מאד שמחה לשמוע את זה. ומאד מאד שמחה לשמוע את זה ממך.
כתבתי לך אצלך, ואאחל לך שוב, חג שמח ומלא אור. מחכה לפוסט על חופשת חנוכה… אני מניחה שזה מה שהיה יוצא לי, אם הייתי בארץ.
מצחיק מרגש, ובהרבה יכולת ספורית
חני יקרה יקרה, תודה תודה. מקווה שקיבלת את המייל שלי..?!?
מכל מקום אור ואהבה וטוב בחג הזה.
נהדר!!!
את נהדרת בעצמך!
ועוד איחולים לחג נהדר.
מרגישים את השלג ותיאורך ממיס אותו…
חנה יקרה, יודעת מה? בא לי לצלם לך את אותה פינה ולהראות לך שהשלג נמס.
אעשה את זה עוד היום, ואעלה לפוסט הזה.
יש לך זכויות בעולם הזה, חנה חכמה וטובה.חג שמח ומואר לך ולאהובייך. ועוד לא יצא לי להגיד לך שאני נפעמת מזה שיש לך נכדות! את ניראית כל כך צעירה בתמונה.
אוהבת את כתיבת הדיאלוגים שלך.
והתמונות מזכירות לי את בית סבתא שלי ז"ל בלוקסמבורג.
בית מקסים.
תודה רבה, אביטל מתוקה.לבוסטון אכן נוף אירופאי מאד. היא יפיפיה. בהחלט עיר עם שיק צרפתי משהו.
וקראתי מה שכתבת לי, עוד לא הספקתי להגיב. רק רוצה לספר לך שעוד מעט אני סוגרת שלוש שנות עבודה על הספר הזה, ואני חושבת שלא הייתי מצליחה לסגור אותו לעולם, לולא עורך מופלא שהיה לי. האם ניסית לעבוד עם עורך?
זה משנה את פני הדברים מקצה לקצה. אני יודעת שזה עול כלכלי, אז אולי אפילו לכמה פגישות. לא יודעת. אני מוצאת את הדיאלוגים על הספר, עם איש שמבין, הכרחיים להתפתחות. אצלי גם חברים קראו, והעירו המון הערות. אפילו בזכות הערה אחת, החזרתי לחיים אחת מהדמויות. לא משנה. הרעיון שתנסי ליצור דיאלוג עם מישהו. לדעתי אפילו דרך פוסטים שלך… אולי תתני לנו לטעום? אני אעשה את זה בשמחה.
נשיקות וחג שמח ומואר.
אוי איריס נגעת לי בדמעות עם השורה האחרונה.
סיגל משוררתי היקרה, הסירי דמעה מליבך… וקחי חיבוק.תודה תודה.
אין כמו חורף 91'-92'. זכרון לכל החיים. שלג נערם ונחלים שעולים על גדותיהם, כנרת שקצר עומקה מלהכיל והחיוך שהיה מרוח לי על הפנים.
השלג של השכן לבן יותר, איריס. תהני ממנו!
הי שחר מריו איש יקר, אז גם אתה זוכר את השלג ההוא? הגם אתה בירושלמים?
ואתה צודק, השלג של האמריקאים לבן יותר, בדיוק כמו שאני נעשיתי פה שחורה יותר.וגם מזה אני צריכה ללמוד להנות…תודה תודה שאתה כאן.
נו, תחזרי כבר!!!!! מתה שניפגש. אני מהמרת שהמכתוב יחזיר אותך לכאן.
נו, יעלה, תבואי כבר!!!! ואני חוזרת!!!! קרוס מי הארט. עוד שמונה חודשים…
שלוש עשרה שנים חוויתי את היופי הצונן ועדיין הוא חסר לי, גבישי הקרח על העצים, החגיגיות הראשונית והרפש השחור שאחריה, המשחקים והקשיים…משהו טהור וצונן מצפה את עולמנו. כל חוגגי חג הלידה מאוהבים בשלג, בעלים הירוקים והקישוטי האדום הבנאליים. וברחובות הצדדיים לובן מסנוור. וכאן, למרבה הבושה, חוגגים "סילווסטר" ותאואי ואיילי צפון… מחקו את האנושות הדרומית… טובעים במתנות וניירות מרשרשים.
אותו האיש שנולד בדיר לאב לא ברור, מוצף עושר מיותר.
שמחי אפוא על השלג הטהור ממש. הבדולחי.
רות יקרה, תגובה שהיא שיר. לגזור ולשמור.
אכן חגיגה תמוהה ודי טיפשית אבל חייבת להודות כי יש בה משהו מרשרש ומאיר ואפילו מחמם את ליבי באיזשהו אופן מוזר שקשה לי להסביר. לא יודעת.
כל כך תודה על הביקור, שירייך מרגשים ומופלאים בעיני. וכבר כתבתי אצלך, אך למען חברי הקוראים אצלי, אכתוב שוב. זכיתי להכירך כאן, במטע המילים הזה. תודה תודה.