שחרחורת סופרת ומשוררת
פעם, בכל פעם כשהייתה פורצת מלחמה, נהגה לאכול תפוח. עם הקליפה. שהייתה נתקעת לה בין השיניים. קול הנגיסות היה מאפיל על הדופק. מהדהד אצלה בחלל הפה. גם הטעם, באופן כללי, היה יותר מתוק. כלומר, פחות מר. עד השלד היא הייתה לועסת. מוצצת את מח הפרי. והגלעינים. קטנטנים קטנטנים וחלקלקים. אותם היא הייתה מערבלת בפה. זה היה מרגיע אותה. היא חשבה שזה קצת כמו להסתובב בקרוסלה. רק בלי כאב הראש.
אבל זה כבר לא עובד יותר. זהו. נמאס לה מתפוחים. אז בזמן האחרון, בכל פעם כשפורצת מלחמה, היא נכנסת למיטה, ומתחת לשמיכה היא לוחשת: "אהבה. אהבה. אהבה." מאהבה לא נמאס אף פעם, היא מהרהרת. והיא גם לא נתקעת בשיניים.