שחרחורת סופרת ומשוררת
בדרך לסלוניקי. (1)
אני מתה על הים, כי הוא יפה וגדול וחזק להלל, וגם עמוק להלל, ממש גבר שווה, אבל אני גם פוחדת ממנו פחד מוות. הוא מככב בכל הספרים שלי, לטוב ולרע. שונאים סיפור אהבה קלאסי. אבא של עירית מ"מכתוב" טובע בים. אבל אריק מציע לעירית נישואים על חוף הים. ב"דושינקא" הולך עומר, הילד החירש, לאיבוד בחשכת חוף דור. במשך שעות מחפשים אותו בין המפרצונים וטרשי החול. אחרי שהוא נמצא, בנס, דימה והדס עושים את זה, על החוף. למרות שזה לא מי יודע מה נוח. אבל זה אחד מקטעי הסקס שלי, שאני הכי אוהבת. גיא פרל גם כתב עליו פעם רשימה מעלפת. אדיבה וזוהרה של "גלבי" מתנקות ומטהרות בים באופן טקסי ממש. דליה של "גבר אישה ציפור" נסחפת במערבולת כשהיא הולכת.לים בפעם הראשונה בחייה. היא הייתה בת שמונה, אם אני לא טועה. אני הייתי בת עשר אולי. ילדת פרובינציה קלאסית. האירוע הוא אוטוביוגרפי כאמור, וכנראה הבסיס למופעי הים הרבים בספרים שלי. אמיתי.
אני מספרת לכם את כל זה, כי הנה אני יושבת פה בנתב"ג, בדרך לסלוניקי, ואני אומרת לילדים שלי, (רבע שעה לפני העליה למטוס), "פאק. לא הבאתי בגד ים!" להם כמובן ארזתי שניים.
זה לא מקרי. לא נכנסתי לים שנים ולא קניתי בגד ים שנים ואני בספק אם יש לי משהו לביש בבית. אבל איזה טרלול זה לנסוע לסלוניקי בלי בגד ים, מה?
אז רצתי לחנות הקרובה וקניתי לי. שניים. זה היה במבצע. אחד פלוס אחד. וזה בול. אהבה פלוס שנאה שווה ים.
עכשיו בואו נראה אם ימצא להם שימוש.
יומן סלוניקי (2)
תמיד כשאני מתיירת בארצות של אנשים אחרים, אני תוהה מה הייתי עושה אני בפוגשי תיירים אבודים. גם אתמול שאלתי את עצמי, מה אם הייתי אני נהג המונית הזה, כסוף השיער והמבט, שלא יודע מילה וחצי מילה באנגלית, שאוסף אישה ושני ילדים ונוסע איתם באלם מוחלט אל היעד, יעד שהאישה וילדיה אפילו לא יודעים להגות את שמו באופן ראוי, ותחת האפשרות, ההגיונית לגמרי, שיעזוב אותם בהגיעם ליעד, אחרי שכבר קיבל את מלוא שכרו, הוא יורד איתם כדי לוודא שהגיעו ליעד הנכון, נשאר עימם עוד שעה ארוכה, באישון לילה, כדי להבין מה שהאישה וילדיה אינם מבינים, איפה לעזאזל נמצאת הכספת המובטחת שמנסה האישה לצייר לו בתנועות ידיים מביכות, כספת שאינה אלא קופסא פלסטיק זערורית, ענודה לעמוד חשמל מקומי, שבה לן המפתח המובטח, ואין, וכשזה נמצא, אחרי לא מעט רגעי אימה של האישה, רק בכוח דבקותו במטרה, להמשיך ולנסות לפתוח את המנעול שנעל את שער הכניסה לבניין באופן נעול מידי, קשוח ונחוש הרבה יותר מידי, וכשהדבר לא עולה בידו, הוא לא נכנע ועוזב אלא מתקשר לברר עם בעל הדירה, ביוונית שוטפת, מה ואיך ולמה ומה בדיוק אמורה האישה וילדיה לעשות, ולא נחה דעתו עד שהשער נפתח, והמעלית עולה, והאישה וילדיה נכנסים לדירה היפהפיה שאליה הקיצה האישה בבוקר הזה . ואני חושבת. כמה עולה לנו להיות אנשים טובים? סתם, פשוט אנשים טובים. גם למתיירים אצלנו. שעל אף פלאי הגלובליזציה והטכנולוגיה בטח נתקעים גם הם לא פעם ולא פעמיים בכניסה לבניין זר בעיר זרה בארץ נוכרייה.
כמו כן, הים הנשקף מסף הרחוב. והסנוניות. או הדרורים. Shai Agmon כבר יסבר את עינינו.
עדכון: שי אגמון מלך הציפורים מוסר שמדובר בסיסים.
בוקר טוב, סלוניקי.
יומן סלוניקי (3)
טוב, זה באמת יכול לקרות רק לי. למרות שהכי חששתי שזה יקרה. אבל אחרי יום שלם שבו הלכנו, כיתתנו, עלינו, טיפסנו, ירדנו, עלינו, אכלנו, נישנשנו, צחקנו, למדנו, דיברנו, שתקנו, התיוונו, הצטלמנו, סילפפנו, קנינו, ישבנו, נחנו, המשכנו וחזרנו, גילינו שנתקענו. כלומר, שכחנו, סליחה, שכחתי, את המפתחות של הדירה בבית. הדלת נטרקה אחרינו כשיצאנו בבוקר וכעת, ובכן. כעת היא סגורה.
התקשרנו לקונסטנטינוס. והוא לא ענה. ושוב. ושוב. כשענה אמר שהוא מחוץ לעיר. יקח לו שעה להגיע. בינתיים, ברקים ורעמים והתחיל מבול. אז ברחנו לבית קפה קטן, ישבנו ודיברנו על משפט קסטנר, בעקבות ביקור ברובע היהודי ואיזכור המחלוקת סביב שיתופי הפעולה של היודנראט הסלוניקאי עם הנאצים.
עדכון: קונסטנטינוס המהמם נתקע בפקקים, אבל לא אמר נואש, עשה מעקפים ועיקופים כדי להגיע אלינו, וחזר העירה. (מרחק שעה נסיעה!)
עדכון (2) אני שוקלת.להסב את שמו באנשי הקשר שלי בוואצאפ מקוסטנטינטוס סלוניקי לקוסטנטינטוס הקדוש. ואולי גם לקרוא רחוב קטן על שמו.
יומן סלוניקי (4)
שישה הרוגים בסלוניקי כתוצאה מסופה עזה שפקדה את צפון המדינה. זוג מצ'כיה נהרג כשהקרוון שבו לן ניתק ממקומו ועף. אב ובן מרוסיה נהרגו מקריסת עץ. שני תיירים מרומניה נפגעו משברי בניין. אני מתוודעת אל הידיעה המצמיתה הזאת בעודי פוסעת בקור אפרילי אל בית הקפה הסמוך, לקנות לילדים שוקו ומאפה. חושבת, מה זה החורף הזה עכשיו. ופתאום שולח לי הים את תמונות האזהרה האלה. פריים יפהפה אך חשוך וחשור. ואז כותב לי חיים ארמון המתוק, תשמרו על עצמיכם. ועוד ידיעה, כל ההפלגות והטיולים לאיים הקרובים בוטלו. הפסקות חשמל בצפון יוון. כבישים נחסמו. מערכת כריזה נשמעת מתריעה גם היא בראש חוצות. אין לי מושג מה נאמר, אבל היום, ככה נדמה לי, ניזהר לנפשותינו. שום סלוניקאי נדיב וחביב וטוב לב, כמו השניים שכל כך עזרו לנו עד עכשיו, לא יוכלו לחמת השמיים ולמשבר האקלים. והכל "מכתוב", כידוע. כתבתי על זה ספר.
עדכון וידאו: מתבהר!
קרן האהובה והנדיבה שלחה לי עכשיו, בתגובה לתמונת הנושא שהעליתי, שחסרה את סבתא טורבו.
תודה ענקית ומאושרת! כמה נדיב מצידך!
"מדוע איני כותב? בגלל הסיבה הפשוטה שאני חי את כל התעלומות האלה, כפי שאתה מכנה אותן, ואין לי פנאי לכתוב. פעם – המלחמה, ופעם – נשים, ופעם – הסאנטורי, ואיך אמצא לי פנאי למשוך בעט-סופרים עלוב? וכך מתגלגל עניין הכתיבה לידיהם של אותם מושכים-בעט! כל אותם האנשים החיים באמת את תעלומות החיים אין להם פנאי לכתוב עליהן, וכל אותם שעתותיהם בידיהם לכתיבה אינם חיים כלל את תעלומות החיים! מבין אתה?" ניקוס קאזאנצאקיס.
בתמונה, החיים עצמם.
יומן סלוניקי (8)
1. באופן די צפוי אני כבר מאוהבת בסלוניקי. ובסלוניקאים. איך אפשר שלא, כשבפחות מעשרה שקלים את קונה לך שלושה אפרסקים אלוהיים, שלושה משמשים שמזכירים לך בצבע ובטעם את הילדות שלך וחופניים דובדבנים שעוד לא טעמת אבל את יודעת שהם יהיו לך מתוקים ופריכים. פשוט בגלל המחיר.
2. איתן אומר שהוא חושב שתושבי סלוניקי מאד צנועים. למה? שאלתי. כל המכוניות שראה פה עד עכשיו די קטנות ולא חדשות, הבתים לא נראים מפוארים ואנשים לובשים בגדים פשוטים ולא ממותגים. אני מקווה שהוא התכוון להחמיא למקומיים, כי הוא עצמו בחר לקנות לו כובע של נייק. לטענתו היה "הכי יפה". אני לא סגורה שזה לא סמל ה v המסחרי שעשה לו את זה.
3. אסף חושב שתושבי סלוניקי לא בזבזניים. למה? שאלתי. והוא הצביע על העובדה שקשה היה לו למצוא פח, לזרוק את העטיפה של הארטיק. הם פשוט לא מייצרים הרבה זבל, ולכן זורקים פחות זבל, הטעים. מצד שני, לא כאב לו הלב כשנאלצתי לזרוק בנתב"ג את הסנדוויץ' חביתה שהכינותי מראש בבית, בטענה שהוא בטח כבר "התקלקל". שעה אחרי שהגענו לנתב"ג. כלומר, הסנדוויץ' המושקע שלי חטף קלקול קיבה עוד לפני שהספיק להכניס משהו לפה. אז אני לא סגורה על זה שגם הוא אמר את זה לחיוב.
4. אני חושבת שתושבי סלוניקי, אלה שאני נתקלתי בהם, הם הנעימים, האדיבים, ומסבירי הפנים שנתקלתי בהם עד כה בשיטוטי בעולם. הנה, אני יושבת על המדרגה בכניסה לחנות הירקות והפירות שקניתי בה, כדי לכתוב את הפוסט הזה, ולא די בזה שהמוכר לא מגרש אותי, אלא שהוא יצא הרגע עם בקבוק מים, "כי לא כדאי שתאכלי פירות לא שטופים."
איי רסט מיי קייס, חברים שלי. וחברות.
מטאורה, יוון. מילים כמו קונגלומרטים, פעילות סיסמית, סלעים אפיקלאסטים ותהליכים ברקציים, (שזה הברקזיט של הסלעים, כנראה), מנסות להסביר תופעת טבע כבירה. אין מילים. הישארו עמנו! אנסה למצוא כמה.
מפלאי הקיץ והמסנג'ר. הרגע נקלטה בעדשת מצלמה של חברה בשדה התעופה במוסקבה!
אני תמיד אומרת למשתתפים בסדנאות הכתיבה שלי שחשוב לקרוא הכל, כמה שיותר, מכל הסוגים והסוגות, גם סופרים שלא חיבבתם את ספריהם הקודמים. אז הנה דוגמא. אני אמשיך לספר הבא של וואלאס, אף שלא אהבתי בכלל את הספר הזה, שזכה לתגובות נלהבות (מידי, ומוגזמות לטעמי) ,כי חידד לי מה אני כן מחפשת בספר ואיך אני כן רוצה לכתוב. העמדה של וואלאס, שנתפסת ככנה ומעמיקה מאד, נתפסת בעיני כטרחנית ומחוספסת מאד, וחלפה בראשי אפילו מחשבה אחת נוראית, באמת קשה, שאוותר עליה ולא אעלה אותה על הכתב.
מה שכן, חבל לי שזה הספר שהבאתי עימי יוונה. הבאתי עוד אחד. אתחיל אותו.
להתעורר בגן עדן, פארק זגוריה, "מעבר להרים", בצפון יוון, על גבול אלבניה.
בעקבות הפוסט של אתמול, שכנעו אותי חברים להתאזר בסבלנות, להכיל את מה שהרגיש לי כלהג נרקסיסטי בלתי פוסק, ולהגיע לסוף הספר, הנחתם במסה הזו של דיוויד פוסטר וואלאס, והיה שווה. מסה מצויינת ומעוררת מחשבה. (בתרגומו של אסף גברון) הקראתי לילדים חלקים מתוכה והתפתח דיון ממש מעניין. אז ההמלצה מעורבת. "נערה עם שיער מוזר". (הקיבוץ המאוחד) נסו אותו בבית.
הנהר היפה והיפים הנוהרים שלי.
מפליגים ליעד הבא. (לא מספיקה לכתוב פוסטים כמו שצריך, אבל כותבת מה שנראה לי שיהפוך למסה על הטיול הזה)
הדרך יפה עד מאד (בדרך לקורפו)
כמה דקות אחר כך, אני מצלמת מהצד השני של המעבורת, והצבעים משתנים לחלוטין. כמעט הגענו.
איריס ואלפי תניני החולות (תנין שקיבל את פנינו בסבר פנים מנומנם!)
1. אני כופרת בהנחה המודרנית שילדים הם תולדה, תרתי משמע, של צרכים אנוכיים. אני ממש לא זוכרת מחשבות כאלה לפני, אולי הן קיימות בתת מודע של הרחם, אין לי מושג, אבל טיולים משפחתיים ממחישים את ההפך הגמור. אני כל כך עסוקה בהם, בהנאה שלהם, שיהיה יום שמש, שלא נאלץ לוותר על פעילויות המים, אבל לא שמש מידי, שלא ישרפו, שיאכלו טוב, שלא יהיו רעבים, שלא יאכלו טוב מידי, שלא תכאב להם הבטן, שיחבשו כובע, כי שמש וזה, שלא ישכחו את הכובע על החוף, כי שמש וזה, שהמעבורת תצא בזמן, שנמצא את המלון, שלא נאחר, שלא נתברבר, שהנסיעה תיגמר, שהנסיעה תתחיל, שהשוקו, שהמזוודה, שההר יחכה, שהאדמה לא תזוז, שהרוח לא תעיף להם את הכובע, את האייפון, את המוח, וכמובן, שאלוהי האינטרנט והווי-פי ישמע את שוועתם ואת עוניים למען יאריכון ימיי על פני האדמה הזאת.
2. אכילס (כן, זה אשכרה השם שלו) מדריך הראפטינג, סיפר לנו על חייהם של הצעירים היוונים, רוב העבודות בשכר מינימום, (משהו כמו 500 או 600 אירו), הוא, למשל, נוסע לעבודה מידי יום שעתיים לכל כיוון באוטובוס, כדי להרוויח משהו כמו 30 אירו ליום, את לימודיו נאלץ לקטוע בגלל שרות צבאי (חצי שנה, חובה) על גבול אלבניה הקפואה, בלי חימום, כי אין תקציב, (השכר הצבאי, 8 יורו לחודש, כלומר, בלי שכר כלל), ועוד ועוד. "החיים שלו ממש קשים" אמרתי לילדים אחרי שנפרדנו ממנו. ואיתני אמר, "גם שלנו." ולרגע כעסתי עליו. "מה אתה משווה?" התרעמתי. אבל אז נזכרתי בדיראון לבנון, עזה וחברון. ושהוא עוד מעט בן 16. ועוד מעט בן 17. ועוד מעט בן פאקינג 18.
3. בדרך לדירת האירוח, בעודנו משרכים במאמץ את מזוודותינו הפיסחות (טעות שלי, מודה. בדקתי את הבפנוכו, לא את הבחוצו. לא שמתי לב שבאחת חסר גלגל ובשנייה, הידית תקועה ולא מוכנה לקום) לאורך רחוב פלוני, (אף שנראה כמו חלקת אלוהים קטנה, מסתבר שאלוהים, לפחות אלוהי הוויז, לא ביקר בו מעולם,) עצרה את אספי אישה מבוגרת, אבל לא זקנה, בת 60 כזה, ובלי שום סיבה נראית לעין, כי הוא לא דיבר איתה ולא פנה אליה, רק חלף על ידה, עצרה אותו והעתירה עליו מחמאות, כנראה בגלל שסחב את אחת המזוודות הכבדות, וחיבקה אותו והמשיכה להלל אותו ולרומם ולשבח, אספי לא הבין מאיפה זה בא לו, ולבסוף גם דפקה לו בוסה במצח. אין פואנטה. רק שאפשר להתפעל מאד גם מילד שהוא לא שלך.
4. שאלנו איפה כדאי לאכול צהריים. גבר בריטי, לבוש בבגד ים מניאטורי ועור בצבע סגול-חציל, מיהר להכריז, "רק "טברנה בשקיעה"" דחף לנו כרטיס ביקור והורה לנו בידו מה כיוון הנסיעה. (חשבנו, מטבע היותנו ישראלים, שהוא בטח מקבל אחוזים, דמי תיווך וכאלה.) בגלל שהסוללה הייתה בטעינה והוויז קצת קשה הבנה ביקשנו מהבריטי הסבר קצת יותר מפורט, והוא זרק לנו משהו בנוסח, זו נסיעה של כמה דקות, כשתגיעו לצומת תפנו ימינה, בסיבוב השני תמשיכו ישר ושם כבר תשאלו שוב. אז ה"כמה דקות" יצאו איזה חצי שעה, שום "צומת" לא חיכתה לנו, (אפילו לא משהו שהייתי מגדירה כ"פנייה") ה"סיבוב" היה ישר, ה"ישר" היה מפותל וכמובן ששאלנו שוב ב"שם" הראשון, ושוב ב"שם" השני, ושוב . בשלישי. ושוב. ושוב. טוב, הבנתם. די מהר מצאנו את עצמנו מתבמפרים במכונית מקרטעת (סיפור ארוך) על כל מיני דרכי עפר, מנאצים את הבריטים. אבל אז, בין הגבעות, הבחנו בגבעה לא מפותחת ושכוחת אל, שבראשה, כלומר, בול בפיטמה, ניצב לו בית כתמתם שביצבץ מתוך מטע זיתים, בוסתני גפנים וחורש ירוק עד. הצלחנו לפלס אליה וויז. שחזר לפעול. השבח לאל. בחזית עגנה סירה שהייתה בילדותה יכטה. זאת הייתה התחלה טובה, אבל שום דבר לא הכין אותנו למראה שנשקף מן החצר הקדמית: מרפסת רחבה ומולה כל הים שאפשר וכולו בכחול ים. אין דברים כאלה. ואז, כמו בסרטים, הגיחה מתוך הפלא הזה מאמא יווניה ועוד לפני שהספקנו להבין מה ולמה, היה השולחן מלא בכל טוב ידיה. זאת הייתה הארוחה הכי הכי שאכלנו עד עכשיו, ואולי הטובה שאכלתי בחיי, אם מוציאים מן התחרות את הבישולים של המאמא הקוצ'ינית שלי. נפרדנו בנשיקות וחיבוקים. (ומחמישים יורו) בקיצור, אם אתם מגיעים לקורפו ובריטי שזוף בבגד ים מינימלי ממליץ לכם על "Sunset taverna" לכו על זה. יש מצב שתגיעו לטברנה הכי שווה בכל יוון.
(תמונה לא מוצלחת ממצלמה חלשת אופי.)
והסגריר האי, סגריר מאד…
הספר הזה יפה ברמות מבכיאות. עדין, לירי, פיוטי. זטהאלר הוא סופר שכותב שירה. ואולי הוא בכלל משורר. לא הכרתי אותו עד עכשיו. מה שכן, זה ספר לחופשה באלפים. לא ביוון. או לחופשה בישראל, עם עין צופיה לאוסטריה.
הגענו להיפרד ממאמא לילו. אבל היא לא הייתה… הבן שלה, נגן בוזוקי, מסתבר, ממלא את מקומה. נסתפק ביופי הפלאי ששרוי על הטברנה שלה גם בלעדיה.
עצירת לילה בקסטוריה היפה.
אולי עשר שניות חלפו מרגע שאסף רץ אלינו, "איתני נפצע!" והוסיף מתנשם, "תזמינו אמבולנס". וגם "רציני, אמא." כי בטח צחקקתי, כל הטיול הזה אני חופרת להם, "תיזהרו", "תחזיקו חזק", "תסתכלו לאן אתם הולכים" ו"זה בטיחותי?" והם צוחקים עליי, מתבדחים. "לא, זה לא בטיחותי. אנחנו הראשונים שעושים ג'ט סקי." "מחזיקים חלש". לפני כמה ימים כתבה לי אחותי הגדולה, "ממי, חלמתי שאתם עומדים ליד מפל, ואחד הילדים מועד ונופל ונסחף בזרם, אתם בסדר? תשמרי עליהם טוב-טוב." כשסיפרתי להם, התחילו להריץ דאחקות על הגן ההיסטרי של משפחת אליה וכשהגענו לכל מיני מקורות מיים, מעיינות, גבים, הציעו לצלם ולשלוח לדודה דליה, "שלא תדאג." עשר שניות מהרגע שבו פגע המשפט "תזמינו אמבולנס" בהבנה שלי ועד שהגענו למגרש החנייה, שם, למרגלות חומת בטון מחוטטת בגובה מטר, ישב-שכב איתני, באיזו תנוחה לא הגיונית, שאין לה שם, ורגלו שותתת דם. אמנם רק רגל, אבל מה עם הגב? הראש? עשר שניות שבהן החיים, מתחילתם ועד סופם, כולל עשרים השנים שעוד יבואו, נפלו והחליקו לי מהלב בתנופה של מפלי הניאגרה, מסה אדירה של חרדה ואימה ובעתה גמורה. עשר שניות שאת חושבת על הכל והכל הוא לא כלום, את לא רואה כלום ורואה את הגרוע מכל, לא שומעת כלום כי הרעש מחריד.
בתמונה: איתני כעבור עשרה תפרים, עשר שעות ועשר שניות.
פייסבוק מזכיר לי את הריאיון הראשון, עם צאת "מכתוב"… 8 שנים!
