טוב, כזה עוד לא היה לי, בחיי. כותבת לי קוראת: "איריס יקרה. כמו יואל ודליה שלך, גם אנחנו, גדי שלי ואני, מכיתה א' יחד. כשהוא חזר מהיום הראשון בכיתה א׳, הוא אמר לאמא שלו, "יש ילדה אחת בכיתה עם צמות, קוראים לה טובי, ואני אתחתן איתה." מאז אנחנו יחד. נשואים כבר 36 שנה. מתפעמת מספרך, טובי. " וצירפה את התמונה הזאת.
לכל הספקנים. יש אהבות גדולות מהחיים!
#גבראישהציפור
כמעט בכל ספר אני מוצאת את עצמי או משהו מחיי כאילו כתוב בין הדפים שלו ולפעמים זה כל כך מוחשי שאני מרגישה את הלב שלי בוער בגופי ואת הנשימה שלי מעלה ומורידה את גבי בפראות כשאני שוכבת על הבטן וקוראת.
בדרך כלל שאני מסכמת את המחשבות שלי על ספר לוקח לי ממש מעט זמן והן יוצאות מראשי מהר אבל לא הפעם כי הספר של איריס אליה כהן, “גבר אישה ציפור״ התחבר אלי באופן מושלם שלקח לי כמה ימים לעבד את מה שקראתי.
דליה הגיבורה בספר מתאהבת ביואל וההתאהבות שלה בו הזכירה לי את עצמי כשזה קורה לי משהו שהוא גדול וטורף את נימי הנפש והיא מספרת עליו כפי שאני הייתי יכולה לדבר על מישהו שאני מאוהבת בו, הרגשתי שהלב שלי ושלה אחד הוא ושמה שהיא כותבת הוא עוצמתי עבורי.
יואל מזכיר לי כל כל כך את הגברים שאני מכירה, קשה להוציא מהם משהו וזה לפעמים מעצבן את דליה, התשובות הקצרות והעובדה שהוא אוהב אותה אבל לא ממש יודע איך להעביר את האהבה הזו, היא נמשכת לזה בצורה מדהימה.
תיאורי המין שבספר הוציאו אותי מריכוז כי הם נכתבו כל כך יפה וגרמו לגוף שלי להרגיש אותם כאילו שאני שם בחדר ״המקום שאליו נסחפו ענפי השמש״ הוא הפרק שכל כך הזכיר לי אותי, את המחשבות שלי וציירו לי גוף של גבר שאני כל כך רצה לגעת בו באותו הרגע וגם מה שדליה אומרת ליואל על חלקים מהגוף שלו ומה שהיא חושבת עליהם גרמו לי להבין שבדיוק כך אני מדברת לגבר.
כשדליה חושבת על יואל היא מסתחררת, היא מרגישה, היא נוגעת בעצמה וגם הכתיבה בנושא הזה מעוררת כל נקודה בדמיון.
בסופו של דבר זה אחד הספרים הטובים שקראתי כי בעצם קראתי את עצמי.
בנים ובת גידלנו ורוממנו והם הסכימו להצטלם!