מתחילה לכתוב את "קץ האב"

הַמָּוֶת לֹא חִכָּה לְבוֹאִי
(שֶׁלֹּא כְּמוֹתוֹ, טִּיסָתִי הִתְאַחֲרָה)
וְהֶחְלִיט לְהַתְחִיל
בִּלְעָדַי.

(מתוך "שחרחורת" 2014)

אני זוכרת את ההתחלה. את ההתחלה אני זוכרת היטב. סוף אוקטובר. גרנו בבוסטון אז. ניו אינגלנד כבר התחילה לקפוא. חזרנו הבייתה מאירועי "ליל כל הקדושים" (אחר כך הפך גם שם הלילה לסימבולי באיזה אופן, כי מה קדוש יותר מאבא.) הילדים אחזו בשקיות מפוצצות ממתקים שיספיקו להם לשנה שלמה, עד שנחזור ארצה. הם היו מאושרים. גם אני, אם אני זוכרת נכון. או שזו סתם מניפולציה שהעבר עושה עליי. הלכנו לישון. באמצע הלילה צלצל הטלפון. קיללתי את מי שזה לא יהיה שעדיין לא קלט את הפרשי השעות בין ארה"ב לישראל, ולא עניתי. הטלפון לא הפסיק לצלצל.
קמתי מהמיטה מרוגזת וניגשתי לטלפון. "איריס." בקושי שמעתי את אחותי דליה. "ממי," התרככתי מיד, "אנחנו שבע שעות לפניכם… אצלנו עוד לילה -" בתגובה שמעתי אותה בוכה. נחנקת מבכי. "אבא מת."
את 24 השעות שאחרי, את ההיסטריה, את הניסיונות להשיג כרטיס טיסה בהול, את הנסיעה לשדה התעופה של בוסטון ומשם ל JFK בניו יורק ומשם את הטיסה לארץ, את חניית הביניים בלונדון. את הנחיתה בארץ. את הנסיעה לבית של אחותי עדנה – אני לא זוכרת. עשיתי הכל על אוטומט. אבל נראה לי שהיום אני מתחילה לכתוב אותן, אני אמציא אותן או אמצא אותן. אני חוזרת אל 24 השעות הנוראיות והארוכות בחיי.