כמה מחשבות על המילה עוד

2. לא סתם גם בשפת הסימנים המילה "עוד" פשוטה לביצוע; מאלמים את האצבעות של שתי הידיים ומפגישים את קצות האלומות לנשיקה ועוד נשיקה.

3. בגלגול הקודם של אבא שלי, המתוק, שאני יודעת שהוא מסתכל עליי ברגעים אלה ממש מהגלגול הנכחי שלו כמלאך או ציפור – הוא התגורר בקרית שמונה, אליה עבר אחרי שהבית שלו, שלנו, עוקל על ידי הבנק. הייתה זו דירת עמידר קטנה ועתיקה שלא השתבחה עם הזמן. נהפוך הוא. אחיותיי ואני היינו מפצירות בו לעבור להתגורר בחיפה, קרוב אלינו, והוא תמיד היה עונה: "עוד לא. אולי כשאהיה זקן." או "עוד לא. אולי עוד כמה שנים." הוא לא הספיק להיות זקן, לטוב ולרע והמונח "כמה שנים" קיבל משמעות של נצח. ככה יצא שנשארנו, אני והאחיות שלי, תקועות עם הצירוף הסתמי, היום יומי, הבלתי אפשרי הזה "עוד לא." מילה והיפוכה בנשימה אחת. סוג של נבואה שהתנבא אבא שלי על עצמו.

4. לא זוכרת מי אמר לי פעם, שעורכי דין קיבלו ראשי תיבות שהולמים את המהות של העבודה שלהם. עו"ד. עוד דיונים. עוד סכסוכים. עוד סחבת. עוד כסף. אבל ככל שאני חושבת על זה, גם סופרים נגועים באותה מחלה. גם אנחנו רוצים עוד ספרים, לכתוב ולמכור. עוד קוראים, עוד התייחסויות, עוד תרגומים, עוד פרסים. עוד הכרה, זה לא נגמר אף פעם.

5. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מתי מספיק.