שחרחורת סופרת ומשוררת
האמת היא שהתרגשתי הרבה יותר מהרגיל. בלי העברית אני פיסחת. ממש פחדתי שאפול. אבל היה פנטסטיק, תודה לגוד. פלא!
אוסטין הייתה כל כך טובה אליי, אז גם אני הייתי טובה אליה.
תודה לגלית פדהצור (את מלכה) ולמרכז ללימודי ישראל באוסטין. על אירוח בלתי נשכח.
עשר מחשבות ששורות בי בימים האחרונים:
1. תחושות גדלות ואפסות מתערבבות בי כל הזמן לנוכח האמריקה הזאת.
2. השמיים פה, בכחול אינדיגו. ובכלל, הצבעים פה.
3. האם יכולתי לשאת גלות רביעית? חייתי פה שלוש שנים מחיי, ואי אז, שנאתי כל רגע. עכשיו אני אוהבת כל רגע. אולי זה קשור לגיל ולמקום שלי בחיים.
4. תוך יום אני מוצאת שאני מוהלת אנגלית בעברית וההפך. כמו לאכול פלאפל עם קטשופ.
5. הישראלים פה, אלה שאני פוגשת על כל פנים, הם מקור לגאוות לב עמוקה. אני מרגישה איך הלאומנית שבי פורצת החוצה.
6. אני מתגעגעת לילדים שלי. מאד. וכל הזמן אני חושבת, מעניין מה אסף היה אומר על זה.
7. אני חושדת פה במראות שהן משמינות. אני מרגישה קלה אבל המראה מספרת לי אחרת. אולי גם זה קשור לגיל.
8. קראתי ביממה אחרונה באתר שירה מקוון עשרות שירים בנושאי "הגירה". לא מצאתי משוררים ממוצא ישראלי באתר הזה. אני תוהה למה.
9. אני צריכה להפסיק לחשוב ולהתגעגע ולהתכונן להרצאה שלי באנגלית.
10. אין ספק שיש לה את זה, אמריקה.
גלית פדהצור המופלאה מטיילת איתי באוסטין, טקסס. אני לא בטוחה שקלטתי איך זה עובד פה ואם פה זה אמריקה, אבל לזכותי ייאמר שהבנתי מה הם אומרים.
אלמלא הסנאים המטפסים על עצי התמר הייתי יכולה לחשוב שאני בישראל. אבל אני בטקסס!
