היום הראשון של נעמי בכיתה א'

מישהי הזכירה לי את זה, ואני חושבת שעד היום אני יכולה לבכות מזה. זה היה לפני 15 שנים. היינו זוג צעיר עם שני ילדים, בני 3 ו 6. והגענו לבוסטון, באמצע אוגוסט, לרגל פוסט דוקטוראט של בעלי. נעמי שלי עלתה בדיוק לכיתה א', ואני נצטוויתי, אחרי מסכת חיסונים שרק האמריקאים יודעים להמציא, להתלוות אליה ליומה הראשון בבית הספר הציבורי בברוקליין. נכון, היו שם, ועדיין, הרבה ישראלים, ועדיין, הילדה לא ידעה מילה באנגלית. מסרתי אותה לידיה של מיס פריין המתוקה, המורה שלה, ואחרי כמה דקות מעבר לדלת, ביקשוני בעדינות לעזוב. התיישבתי על ספסל לא רחוק מבית הספר ובשעת ההפסקה, הלכתי להציץ בה, בחצר. לא ראיתי אותה. בסופו של אותו יום שלא אשכח לעולם, היא יצאה אליי מהכיתה בליווית המורה, המומה כמו אגרטל שלקחו לו את הפרחים. המורה אמרה שהיה לה קצת קשה להסביר מה היא רוצה, לצאת לשירותים לדוגמא, אבל בסוף כולם מסתדרים ובלה בלה בלה. איך שאני התחלתי לבכות. פרצתי בבכי קורע לב מול הורי התלמידים האחרים והילדים והמנהל ואלוהים יודע מי עוד היה שם. היו אלה חוויות הגלות והאמהות בכל עוצמתן המיתית, והן חבטו בליבי באופן שאין לו שיעור. אין פואנטה. אבל בחיי אלוהים שמאז אני אוהבת את הארץ הרבה יותר. ואת נעמי שלי ובכן, וכו.
מה שכן, יצא מבוסטון אלבום יפה, כי זאת הגלות הכי יפה בעולם כנראה.