אלכס ווסרמן כותב על "גלבי"

המלצת ספר: "גלבי" מאת איריס אליה כהן

אני רוצה להמליץ על הספר הזה המלצה מאוד חמה! זה לא ספר פשוט, הוא כלל וכלל לא נועד כדי לבדר את הקורא, אך זהו ספר מרתק, מהנה לקריאה וגם חשוב מבחינת הסוגיות שהוא מטפל בהם.

הודות ליחסי ציבור כבדים, ולספר באמת מגיע אותם, אתם בטח כבר יודעים על מה מדובר. אנו מתוודעים לשתי חברות חיפאיות, זוהרה ואדיבה, חברות בנפש מימי בית הספר היסודי ועד למחצית הראשונה של שנות ה80 שהוא זמן הווה בספר. לזוהרה היית אחות תאומה בתיה אשר נלקח מידי אם במעברות עין שמר, לאחר עליית המשפחה ארצה מתימן, ומאז נעלמו עקבותיה. אדיבה גדלה במשפחה של ניצולי שואה, באווירה של השתקה כמעט מוחלטת לגבי מה שקרה "שם".

כל השנים וללא הועיל המשפחה של זוהרה מנסה לחפש את הבת שנעלמה. עד שאת התיק הכבד, ולכאורה אבוד, לוקח על עצמו החוקר הפרטי יגאל.

לא אספר עוד על עלילת הספר כדי לא לספוילר אך ברצוני להתייחס לכמה וכמה סוגיות שאיריס מטפלת בהן ביד אמן על דפי "גלבי".

עדיין – אזהרת הספוילרים שרירה וקיימת כי בלתי אפשרי לדון בספר בלי לגלות טפח ממנו. אז ראו – הוזהרתם. מי שלא רוצה ספוילרים נא לא להמשיך לקרוא.

קודם כל, הסוגיה הבוערת זהו סבלן של המשפחות שילדיהן נלקחו מהם לתמיד. סיפורם של ילדי תימן (ככל הנראה, לא רק משפחות עולים מתימן נפגעו אז, אך הם היו הרוב, ומקובל להכליל ולקרוא לילדים האבודים "ילדי תימן") כבר יצא מהגבולות של תאוריית קונספירציה הזויה, אך עדיין רב הנסתר כאן מהגלוי. המדינה, מסיבה לא כל כך ברורה, שרק מגבירה את עומק התעלומה, מסרבת לחשוף את המסמכים הקשורים לסיפור. אמנם היו ועדות חקירה שלא הניבו דבר, אך נראה, לכאורה, שהם לא עשו עבודת חקר אמיתית, ויותר נועדו לצרכי המשך ההסוואה של הסיפור, מאשר להוציא את האמת לאור. מעשיו הנמהרים והלא חוקיים של עוזי משולם רק תרמו לכך שעשן סמיך של ההסתרה ממשיך לכסות את תעלומת היעלמות "ילדי תימן". מה גודלה האמיתית של הפרשה, מה סיבותיה ומה תוצאותיה – כל זה לא ידוע מגורם רשמי המעורה בפרטים. בכל אופן, כל משפחה שילדה נלקח ממנה, סבלה סבל רב ומתמשך. זה כביכול ברור, אך דבר אחד הוא לקרוא על כך בתור סטטיסטיקה רחוקה, ודבר לגמרי אחר הוא כאשר אתה קורא טקסט ספרותי שבצורה מאוד מוחשית שגורמת לכאב כמעט פיסי מספר על הסבל של משפחה אחת. קריאה ביומנה של אנה פרנק (שהוא, כמובן, טקסט מסוג אחר, לא דמיוני) גורם לנו להרגיש בסבל של מיליוני הנרדפים על ידי נאצים, כי היומן הוא טקסט עוצמתי שנותן לקורא אפשרות לצלול לתוך נפשה של ילדה אחת מתוך מיליוני הנרדפים. ישנה עוצמה גדולה לטקסטים שכאילו עושים זום לתמונה הכללית בה בקושי מזהים אלפי פנים מטושטשות, ומתרכז בצורה בהירה בפנים יחידים, בסיפור אחד, גם מיוחד במינו אך גם מכליל, כמו טיפה בים, את הסיפור הגדול כולו.

זה מה שעושה איריס אליה-כהן בסיפורה של זוהרה, דרכו אנו חשים את עוצמת הכאב שנגרם למשפחות של הילדים החטופים (מוסיף "לכאורה" רק בגלל היעדר האישור הרשמי לפרשה).

וישנה סוגיה שהייתי מנסח אותה כך: האם סבל בלתי יתואר שעוברים אנשים (במקרה של הרומן זהו סבלם הנורא של היהודים בתקופת השואה) נותן להם סוג של אישור לגרימת סבל, כביכול הרבה יותר קטן, לאנשים אחרים, שהם, בנוסף, בעייני הגורמים לעוול גם סוג של אנשים פרימיטיביים? האם הסבל הגדול גורם לכהות חושים לסבלם של האחרים? האם בכלל אפשר לשפוט אנשים שעברו גיהינום ונשארו בחיים? האם אחרי כל מה שהם סבלו והתענו יש להם סוג של אישור להיותם "לא שפויים" גם אם הם, כביכול, נראים בסדר ולפחות כלפי חוץ השתקמו וחזרו לחיים רגילים? כל השאלות מאוד לא פשוטות אלה עלו בראשי בעקבות קריאת הרומן. יש כאן על מה לחשוב ולתהות, במיוחד בכך שבסיטואציות כמו אלה המתוארות בספר בעצם אין חלוקה ברורה ל-"טובים ו-"רעים". אין שחור ולבן. המצב הרבה יותר מורכב ובעל גוונים ודקויות אין ספור. גם טיפול שאיריס מעניקה בספר לסוגיה הוא לא טיפול דיכוטומי מופשט אלה טיפול הרבה יותר מאתגר ומעורר דיון, ולכן, בעיניי, זאת לא הספרות שופטת (וגם מופשטת) שגם מאשימה, גם פורסת בפני הקורא הראיות המרשיעות, וגם מפיקה פסק דין שלא ניתן לערר עליו.

"גלבי" כתוב בשפה יפה, ציורית ומאוד חושנית שהיא סימן היכר לכתיבתה של איריס. ממש ניתן להרגיש מוחשיות של האירועים, של מחשבות הגיבורות, השמחות והעצב שלהן, חוזק היחסים ביניהן, דרך הביטויים והמטפורות שנשזרים לטקסט של הרומן. הקטעים של חזרה לשנות החמישים מעניינים גם מבחינת התיאורים של חיפה של פעם. למשל, בשבילי קולנוע "ארמון" בהדר זהו חורבה עזובה ששמה הונצח על ידי דוכן הפלפל המפורסם, ובגלבי זהו עולם קולנוע מפואר שכל יציאה אליו זהו סוג של אירוע משפחתי.

מה שבמיוחד אהבתי בספר אלה הם הרמזים השזורים בדפים בכמויות לא מבוטלות. רק לאחר שדף האחרון של הספר מסתיים אתה מתחיל להבין איך בדיוק מתקשרים פיסות מידע שנזרקות לקורא במהלך הקריאה לתמונה אחת כוללת. בגלל שנאלצתי לקרוא את הספר עם הפסקות (איפה הם הימים ההם, כאשר היה לי פינוק לקרוא ספר מהתחלה ועד סופו בלי להניחו מהיד, אולי רק עם הפסקת שינה אחת באמצע…) לא קטנות, והייתי קצת שוכח את הטקסט, לאחר סיום הקריאה שוב חזרתי (ובהנאה מרובה) על הפרקים הנבחרים כך שבסוף הכול הסתדר לי בראש בצורה מיטבית.

ספר ממש מומלץ לאוהבי ספרות יפה, מאתגרת, מרתקת ומעוררת מחשבות.