שחרחורת סופרת ומשוררת
אדם לאדם – גַּלְבִּי
*****
עשרה ימים בארץ סיאם. מרפסת לנהר. ציקדות קולניות בדממה.
אני שומעת בדממה הזאת את קולותיי שלי, ילדה, אישה, זקנה. כל עונות החיים חולפות בי. ילדה עם צמות שחורות שמוליכה את סבה העיוור לבית התפילה ומחכה לו תחת עץ התות. ילדה שמתחבאת מאחורי שיחי ההרדוף כי העוני המחפיר אילץ אותה ללבוש שמלה כתומה בריח נפטלין שסבתה הביאה מ'שקים לעניים' של גברת פולישוק מפתח-תקווה. ילדה שהמורה שלה בבית הספר בית יעקב שולחת אותה באמצע תפילת שמונה עשרה להחליף תחתונים כי היא מסריחה.. ואת הריצה הזאת הביתה עם דמעות לרוח לעולם לא תשכח. ואז כשהיא תשוב לכיתה, אותה מורה תחבוש את ברכיה השרוטות של הילדה והילדה תשאל אותה מה זה המספר הזה שעל היד שלה והיא תאמר לה שזה מספר התפוחים לשטרודל שהילדים שהיו לה פעם אהבו. ואולי גם היא אוהבת שטרודל תפוחים כי מזמן מזמן שהיא לא אפתה את המתוק הזה עם הקינמון הנמס בפה. וכל אותה שבת הילדה אכלה שטרודל תפוחים ושנאה ואהבה אותה עד מאוד.
אני עם עצמי. עם הילדה שמטפסת על עץ התות ומשרישה להיות. אני עם 'גַּלְבִּי' של איריס אליה כהן. קוראת ועונות החיים מתעוררות בי. אני ילדה, אישה, זקנה. אני יכולה דרך 'הפואטיקה של הזהויות' שהסופרת טווה במקלעת של נראטיבים, להבין את סיפורי שלי. את סיפור ההגירה של סבי וסבתי כמו שאר הקבוצות המהגרות ממזרח וממערב, את הפירוק וההבניה המחודשת של הזהות שלנו. שלי.
'גַּלְבִּי' – הלב שלי. ספר שמשמיע את קולות האדם והאדמה. קולות שיש בהם סבל ואובדן, חברויות ואהבה, בדידות וחמדת חיים. ספר שמתמיר את 'הפוליטיקה של הזהויות' – 'לפואטיקה של הזהויות', או אז, אני יודעת כי לסבל אין היררכיה. אדם לאדם – גַּלְבִּי.
איריס אליה כהן – סופרת ומשוררת את 'מכתוב', 'דושינקא', 'שחרחורת', 'גלבי'.
תקראו אותה. כל מילה שלה סימניה מעורררת במפת הלב.
