רשימה נפלאה על 'מכתוב' / הביבלותרפיסטית חגית פולק

רשימה נפלאה מאין כמותה שנכתבה על 'מכתוב' ע"י הביבליותרפיסטית חגית פולק. רשימה שפורטת את הזוגיות, החברות והכאב לדמעות של שבת בבוקר:מַכְּתוּב – איריס אליה-כהן.מחשבות על
במשך יומיים גשומים וסגריריים בטבעון, מול הכרמל, קראתי את מַכְּתוּבּ.
הגשם שסוף סוף הגיע שטף את אבק הקיץ. והסתיו. אפילו את אבק החורף, שהיה כאן רק על גבי לוח השנה.
סוף סוף גשם וריח של ירוק ואורנים באוויר. עוד מעט יפרחו הרקפות ויוורידו את האדמה הכבדה.
מַכְּתוּבּ.
הגשם בעיתו, הרקפות בעיתן.
ואולי לא תמיד? אולי לא ממש?
הגשם שלנו לא תמיד מגיע בעיתו.
האם זה המַכְּתוּבּ שלנו פה על האדמה המסוכסכת הזו.
לחכות לגשם שיבוא. או לא.
יש לי חבר שבודק את השפעת המחסור במים על גידולי הכותנה.
שלא ייכתב גורלם של ענני הרוך הלבנים הללו על ידי חסדי השמים.
האם גם לכותנה מַכְּתוּבּ מלמעלה?

על חברות
"באיחור מה,בעודה מאהילה באצבעותיה את שולי השמלה, כאילו עומדת להזמין אותי לוואלס, רוזי נזכרת. "לא אמרת איך קוראים לך בעצם."
"עירית," אני עונה.
"אני רוזי."מציגה את עצמה למרות שאין צורך. לרגע נסתמים בורות החן, "אני שונאת את השם שלי." (עמ' 22).

רגעים אקראיים בילדות שלנו
שבהם נצרבות בעור חברויות לכל החיים.
אליה-כהן מיטיבה לבודד את הרגעים האלו.
לתת חיות לרקמה העדינה שבה נבראת חברות נפש.
חברות שאולי גם היא מַכְּתוּבּ.
בשולי התודעה של החברות הזו,
מהדהד הביטוי "החברה הכי טובה", שהשפה לא יכולה לו.
לפעמים הוא ארעי כל כך. בילדות תזזיתית,
מלאת אכזבות וכאבים.
החברה הכי טובה של אמש, כבר אינה כזו בבוקר.
ויש חברויות שהן מַכְּתוּב.
שנארגות בקורים דקים ושקופים,
חזקים וסבוכים.
כזו החברות שנרקמת בספר הזה, בין שתי ילדות. נשים.
האם אנו יודעים לזהות את הרגע שבו חתמנו את גורלנו
בזה של אדם אחר.
האם נדע לפרוט את מטבעות הקשר הזה.
להגיד על מה ולמה.

על כאב
"אני מתאפקת מלהעיר משהו, ועדיין מטרידה אותי המחשבה על הכאבים. אני תוהה אם אפשר לבצע הבחנה בין כל הכאבים כולם. איזה איפיונים יש לכאבי הצער. ולכאבי הגעגוע. ולכאבי האהבה. וכאבי הבגידה" (עמ' 236).
הגיבורה של מַכְּתוּבּ מתכתבת עם הכאב.
בסיפור חייה, בילדותה ובבגרותה.
זו גיבורה שהכאב הוא חלק מקיומה בעולם,
מהאפשרות שלה לחוש את הדברים, לגעת בהם, להתבונן פנימה והחוצה.
היכולת להתבונן על האירועים דרך עינית הכאב,
כמו הילד שלא מצליח להוציא מראשו את האיש העני עם החורים בגרביים, אצל י. גפן.
האם היא מתנה, או עונש, או פשוט גורל. מַכְּתוּבּ. שאין לך אלא לחיות איתו.
לחבב עלייך את הכאב, ולקוות לרגעי הפוגה ממנו.
אווה קילפי, המשוררת הפינית, היטיבה לכתוב על המקום הזה,
שבו הכאב הוא חלק ממי שאתה, כמו עירית, גיבורת הספר.
מַמָּש כְּאִלּוּ חַיֶּבֶת לִהְיוֹת בִּי
כַּמּוּת כָּזֹאת שֶל כְּאֵב,
אִם לֹא בַּנֶּפֶש הֲרֵי בַּגּוּף,
אִם לֹא בָּרֶגֶל הֲרֵי בַּצֵּלָע,
אִם לֹא מִתַּחַת לַלֵּב הֲרֵי בַּבִּרְכַּיִם.
הַחֻלְשָה חַיָּה בִּי בִּגְבוּרָה
וְנֶאֱבֶקֶת עַל קִיּוּמָהּ.
אוּלַי הִיא בְּרֵרָה שֶמֵּעוֹלָם לֹא נֻסְּתָה,
אׁפֶן אַחֵר שֶל חַיִּים, שֶבְּרֹב יְעִילוּתֵנוּ
הִשְחַתְנוּ וְהִשְלַכְנוּ הַצִּדָּה,
אֹרַח קִיּוּם עָדִין, רָגִיש,
אֲשֶר בּוֹכֶה בְּתוֹכֵנוּ.

על זוגיות

"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:" (בראשית ב, 24).
אבל למה?
למה אדם דבק באדם אחר.
זו שאלה שמהדהדת לאורך הספר, ונשארת גם בסיומו.
האם האדם שנדבק בו, מכתוב עבורנו.
למרות הכאב שבמהלך חיינו נגרום לו, ולעצמנו.
למרות שיש אחרים.
"אני באמת משוגע, אשתי, עלייך אני משוגע." הוא אומר לי ומסיט את תלתלי. (עמ' 157)
אריק אומר לאשתו, אך גם:
"יאללה עיריתי. יהיה לנו את כל החיים להתווכח. עכשיו חייבים לישון… שיהיה לנו כוח להתחתן." (עמ' 150).
הדבש והקוצים.
פירותיה המתוקים של התאנה, וצרעותיה השחורות שמַפְרוֹת אותן.
זוגיות שמורכבת מרגעים של קירבה.
להיות חשוף ופגיע. לכאוב. לסלוח.
לא לסלוח.
להמשיך.
יום אחרי יום. תשוקה שנדלקת ונכבית.
יום אחרי יום. שמחת הילדים וכאביהם.
יום אחרי יום. הגבר של חיי. וגבר אחר.
להיפגע. להישאר.
להיפגע. ללכת.
האם יש לנו בחירה.
ואולי מַכְּתוּב.
הזוגיות של אריק ועירית מתכתבת עם הזוגיות של הדור שקדם להם.
הוריה שלה. אוהבים, מסורים, נאמנים.
אמה שננטשת כשאביה מת.
הוריו שלו. ניצולים. מחפשים דרכם.
אמו שהולכת אחרי אהבתה לאמריקה.
שניהם. ילדים שננטשו. מי על ידי המוות.
מי על ידי אהבה.
והם שניהם.
על מיטתם בירושלים, ובטבעון, ובמושב האחורי של הג'אסטי.
ולפעמים המיטה צרה מלהכיל
ולעיתים פוערת תהום בין היד המגששת, לגב המקומר.
כָּל הַלַּיְלָה נֶחְבַּטְתִּי בַּקִּיר
הִתְגַּלְגַּלְתִּי בְּרֶטֶט חֲלוֹם
וְרַק בְּךָ לֹא נָגַעְתִּי.
וּבַבֹּקֶר הִסַּסְתִּי
הַאִם לְהַגִּישׁ לְךָ מְגָדִים וְתַפּוּחִים
אוֹ חֲלוֹמוֹת, שִׁבְרֵי סִיּוּט,
פִּסּוֹת מִיּוֹם אֶתְמוֹל.
בִּקְצֵה אֶצְבָּעוֹת זְהִירוֹת נָגַעְתָּ
חִפַּשְׂתָּ אַחַר תַּפּוּחִים
בַּחֲצִי חִיּוּךְ אָמַרְתָּ:
"הֲלֹא תֵּדְעִי, חֲלוֹמוֹת שָׁוְא יְדַבֵּרוּ".
(ובבוקר היססתי / צביה פלץ-פורר)

על השפה
"בבית שבו גרתי ובבית-הספר שלי היו שני סוגים של עברית.
בשניהם לא מצאתי מקום, ולכן לא נותרה ברירה אלא לבנות לי בית עם עברית משלי". (סמי ברדוגו)

אליה-כהן בוראת לה שפה משלה.
שפה שמערבלת בתוכה שפות אחרות.
של ילדות, של געגוע, של זכרונות.
השפה הערבית של אביה, שמחייה את זיכרונותיה ממנו
ואותו עבורה.
שמאפשרת לנוע מכנפי היתמות
ולחסות תחת כנפיה הנדיבות של השפה.
זו שנכתבים בה שירים, וסיפורים.
זו שמרגיעה את הפחדים והכאבים.
זו שמאפשרת לעוף על מרבד הקסמים של אלאדין.
השפה מטשטשת את הגבולות בין גיבורת הספר,
לבין האישה הכותבת אותו, שֶלָשָה עבורה את המילים.
למשפטים מדויקים. לחלות של שבת מתוקות.
לקוצים וענפים ששורטים את הגוף.

הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת: לִפְנֵי הַשָּׂפָה
עוֹמֶדֶת שָׂפָה. שָׂפָה הִיא עֲקֵבוֹת
עֲקֻבִּים מִשָּם.
הַשָּפָה אוֹמֶרֶת: שְׁמַע עַכְשָׁו.
אַתָּה מַקְשִׁיב: הָיָה פֹּה
הֵד.

קַח אֶת הַשְׁתִיקָה וְנַסֵּה לִשְׁתּוֹק.
קַח אֶת הַמִּלִּים וְנַסֵּה לְדַבֵּר;
מֵעֵבֶר לַשָׂפָה הַשָׂפָה הִיא פֶּצַע
שֶׁמִּמֶּנּוּ נִגָּר וְנִגָּר הָעוֹלָם.
הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת: יֵשׁ, אֵין, יֵשׁ
אֵין. הַשָׂפָה אוֹמֶרֶת: בּוֹא נְדַבֵּר אוֹתְךָ,
בּוֹא נְמַשֵׁשׁ אוֹתְךָ, בּוֹא תַּגִּיד
שֶׁאָמַרְתָּ.
(הַשָּׂפָה אוֹמֶרֶת / אמיר אור)

כמו אצל אמיר אור, גם במַכְּתוּבּ
השפה היא עקבות עקֻבּים משם.
מהמקומות הכואבים, המקופלים ומשתבללים בגוף.
ביד עדינה השפה פותחת את קפליהם והם נחשפים. עירומים.
מבישים. צורחים את כאבי הילדות.
אולי זה המַכְּתוּבּ של המספרת/סופרת.
לכתוב בשפה של געגוע.
ואולי זה הדבר שהכי מַכְּתוּבּ בחיים שלנו:
הגעגוע למה שהיה ונמוג מחיינו.
וגם למה שאולי לא היה, אבל כל חיינו רצינו שיהיה שם.