תכנית המתאר הסמוייה של הקיום

פורסם במוסף הספרים של ״הארץ״06.07.2014

״האופנישדות והברהמנות״, תרגם וביאר: דר׳ צחי פרידמן, הוצאת כרמל

תכנית–המתאר הסמוייה של הקיום, הזיקה בין העצמי לעולם (בין האיש הקטן שבעין לבין זה שבשמש), גורל האדם לאחר המוות, סיבה ותוצאה, יחסי הגומלין שבין רוח לקול, חלל וחושך, שקט וזרעי שומשום, אחדות הכל, בכל אלה, עוסקות ״האופנישדות והברהמנות״, מן החיבורים הפילוסופים החשובים, הפיוטיים, והעתיקים בעולם. האופנישדות הודיות, המכונות גם ״ודנטה״ (החטיבה המאוחרת של הודות – כתבי הקודש העתיקים יותר), כוללות כמאתיים כתבים שהועלו על הכתב לפני כשלושת אלפים שנה, אם כי יש הטוענים כי התקיימו כמסורת שבעל פה אלפיים שנים קודם לכן. הן עיצבו את האסכולות החשובות בתרבות הודו ובמזרח בכלל, בהן נזכרים לראשונה רעיונות כמו קארמה וגלגול נשמות, אך הן נולדו בכלל כמנטרות שחיברו מכשפים/משוררים כדי להשפיע על המציאות לטובת המלך.

במזרח, הן השפיעו על כל שש הדרשנות של ההינדואיזם שראו בהן מקור קדושה נצחי, ובעיקר על אסכולת האי–שניות (אדוייטה ודנטה), על היוגה ועל האפוסים הגדולים של הודו הקלאסית, במערב – על הפילוסופיה של שופנהאואר, על הסימבוליזם של וו.ב. ייטס ועל תורת ״העצמי״ ותת–המודע הקולטיבי של קארל יונג. בן גוריון עצמו פעל לתרגומן לעברית, אבל עד היום תורגמו מתוכן רק קטעים בודדים לעברית. עד לימים אלה, בהם תודות לדר׳ צחי פרידמן מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב שליקט מבחר מן האופנישדות והברהמנות, תרגם מסנסקריט, ביאר וכתב הקדמה, זוכה הקורא העברי במתנה חגיגית.

*

משמעות המילים – אופ–ני–שד היא: קרוב–יושב–למטה. בעבר נהגו לחשוב שהכוונה למצבו של התלמיד היושב למרגלות המורה, אך כיום מקובל יותר לפרש את השם כסמיכות, זיקה או קשר נסתר. ואכן, קשרים נסתרים כאלה מהבהבהים כל העת מבעד לקריאה, כבאולם מראות. מומלץ, לכן, לקרוא בהן לאט, לא רק לאורך אלא גם לרוחב ובמעגל, תוך כדי נשימה (Prana), ומתוך מבט אל האלמוות, כי ״מי שיודע כך את הידע ואת חוסר הידע גם יחד/חוצה את המוות על ידי חוסר ידע/וזוכה לאלמוות עד ידי הידע.״ וכי מעבר לערכן הפילוסופי והתרבותי, ומבעד לקוסמולוגיה ולמיתולוגיה שבהן, הלקוחה מעולם השינה השקוע בזוהר, טמון באופנישדות ובברהמנות רובד נוסף, שניתן לשמוע מבעד להברה הרביעית, הבלתי נשמעת, בצליל ״אום״, היא השתיקה או ״המפתח להתמזגות עם הכוח הטמון בשפת הקודש, עם הברהמן.״

*

פרידמן חילק את המבחר לנושאים, כשסדר הדברים נע בין העלילתי למופשט ביותר. הכרך נפתח, אם כן, בגרסאות שונות לסיפור הבריאה. לפי אחת מהן, כלא הנחש, מנהיג האנטי–אלים את המים הקדמונים בבטנו, עד שאינדרה הגיבור חילץ אותם בעזרת הברק והם פרצו והפכו את הכל מאין ליש. לפי גרסה אחרת, לאלה אדיטי (חסרת הגבולות) נולדו שמונה בנים. שבעה עלו עימה לשמיים והאחד, ״זה שנולד מביצה מתה״ היה לאבי האנושות.

בגרסה נוספת, מכונה הבורא פשוט מוות, כי האין הוא הכוח המניע אל היש. המוות חושב מחשבות, ״מתאמץ״ (כלומר, מתרגש מינית) ומתוך הזיעה והזרע שלו נוצרים המים. הוא שרוע על פני המים, מזדווג עם הלשון של עצמו (כוח הדיבור) וכך נולד העולם. לפי גרסה דומה, ״המוות הזדווג עם הרעב. הזרע שנוצר נהפך לשנה״. בהמשך התיאור, מפליאים הדימויים עוד יותר, כשעל השנה היא הזמן, דוגר האדם ההיולי/המוות/ברהמן – עד ש״מרוב שהתלהט (האדם) נבקע בו פה, כמו שנבקעת ביצה, ומן הפה יצא הקול ומן הקול אש. נבקעו נחיריים, ומן הנחיריים נשיפה (prana) ומן הנשיפה, הרוח. … נבקע הלב, ומן הלב שכל, ומן השכל הירח. נבקע הטבור, ומן הטבור שאיפה, ומן השאיפה מוות. נבקע פין, ומן הפין זרע, ומן הזרע מים.״

גיבורן של רוב הגרסאות הוא אותו אדם היולי: אדם אינסופי ששמו גם פרג׳פטי, או קא, או ברהמן, שהוא כל העולמות, כל היצורים וכל הזמנים. הוא זה שקדם לבריאה ואשר הקריב את עצמו כדי שחלקי גופו יהפכו לעולם הנברא. קורבן הסוס, למשל, משחזר את הבריאה הזו שוב ושוב כדי לשמור על העולם וחוקיו מפני התפוררות וחזרה לאין. וכך מתואר הסוס: ״הראש של סוס הקורבן הוא השחר, העין היא השמש, הנשימה היא הרוח…. הגוף (atman) של סוס הקורבן הוא השנה. הגב הוא הרקיע…. העצמות הן הכוכבים. הבשר הוא העננים. החולות הם העשב שבקיבה. המעיים הם הנהרות…. הפיהוק שלו הוא הבזק הברק. כשהוא מתנער, הרי זה הרעם הרועם. כשהוא משתין, זה הגשם. הקול שלו… הוא הקול.״

רופפי העצבים שבקרב הקוראים, אולי יתקשו להבין את הקשר שבין המשמעות הפולחנית העליונה שנודעה בתקופה האופנישדית להקרבת בעלי חיים, לבין המשמעויות האתיות שנגזרות מפילופוסופיה לפיה שוררים יחסי גומלין וקשר של אחריות הדדית בין כל הדברים. אלה ישמחו לגלות, שבשלב די מוקדם הביעו בני מעמד הברהמנה שאת נפש מן האכזריות הכרוכה בהקרבת בעלי חיים ומינו אדם שאינו בן מעמד זה לבצע את הזוועה בדיסקרטיות תוך שהם מפנים את גבם. מאוחר יותר, נולדה בהודו גם מסורת האהימסה: אי–אלימות, שקיימת גם בבסיס הבודהיזם והג׳ייניזם. אחד הטקסטים המרגשים בקובץ הזה, לכן, הוא קטע קצרצר שנקרא ״המנחה הפנימית לאש: קאושיטקי–אופנישד״, על פיו ניתן להמיר את הקורבן הרגיל במנחת הדיבור והנשימה: ״אדם אינו יכול לשאוף כשהוא מדבר, ואז הוא מקריב את הנשימה בתוך הקול. אדם אינו יכול לדבר כשהוא שואף, ואז הוא מקריב את הקול בנשימה. הוא מקריב את זוג המנחות הנצחיות והאלמותיות האלה, גם בזמן הערות וגם בשינה.״

*

נושא נוסף, ואולי העיקרי שבהם, שנידון בהרחבה באופנישדות ובברהמנות הוא ידיעת העצמי (atman) וזיקתו לברהמן, העקרון הראשון של הבריאה. את ברהמן, למשל, נאמר לנו, ניתן לזהות בתחום הקוסמי ״בגשם כסיפוק. בברק ככוח. במקנה כתהילה. בכוכבים כזוהר. באיבר המין כהולדה, אלמוות, ועונג.״ העצמי (atman) לעומת זאת (או יחד עם זאת) הוא ״זה העובר מעבר לרעב ולצמא, לצער, למבוכה, לזקנה ולמוות״. הוא זה ״אשר החטא אינו פוגע בו והוא מעבר לזיקנה, מעבר למוות, מעבר לצער, מעבר לרעב…. האדם הזה הנראה בתוך העין.״ הוא שוכן במשך היום בעין ימין ואילו בלילה הוא חודר ללב ומזדווג עם האשה השוכנת בעין שמאל. וכך הופך ברהמן לכל הדברים: ״הוא חדור פה (בגוף) עד קצות הציפורניים, כמו להב המונח בתוך נדן, או כמו אש בתוך המזבח. לא רואים אותו, כי (כשהוא נגלה) הוא חלקי: כשהוא נושם, שמו נשימה, כשהוא מדבר (שמו) לשון, כשהוא רואה (שמו) ראייה, כשהוא שומע (שמו) שמיעה, וכשהוא חושב (שמו) שכל… יש לסגוד (לברהמן) רק (בשם) ״העצמי״ (atman)… מתוך כל (העולם ה)זה הדבר (האחד) שראוי להתחקות אחריו הוא העצמי.״ הכרה כזו, בטבעם האמיתי של הדברים כזולגים אלה לאלה ומבטאים זה את זה כשם שהנשימה היא ביטוי של הרוח, העין של השמש, האוזניים של הכיוונים, הקול של האש, השכל של הירח, היא גם תנאי לעליית הנשמה לעולמות העליונים לאחר המוות. כך מסבירה תורת הדבש, ששמה נגזר מהיות הדבש הן מזונן והן תוצרתן של הדבורים. כל חלקי הקיום בתורה זו, הם ה״דבש של כל ההוויות״, למשל: ״האש הזאת היא הדבש של כל ההוויות. כל ההוויות הן הדבש של האש. אותו אדם שמהותו זוהר ואלמוות…. נמצא באש, האדם שמהותו זוהר ואלמוות ובתחום העצמי הוא מגולם בלשון, הוא העצמי הזה. הוא האלמוות, הוא ברהמן, הוא הכל.״ ומה פירוש הכל? ״הוא ברהמן, הוא אינדרה, הוא פרג׳פטי, הוא האלים כולם, הוא גם חמשת היסודות הגדולים: האדמה, הרוח, המרחב, המים והמאורות. אלה וגם מיני דברים קטנים המופיעים כתערובת זרעים, כאלה ואחרים, אלה הנולדים כביצים, אלה הנולדים בצורתם הבוגרת, אלה הנולדים כזיעה ואלה הנולדים כניצנים, הסוסים, הפרות, האנשים, הפילים, כל מה שנושם, כל מה שמתנועע…״

ברהמן נכנס לגוף באמצעות הנש(י)מה, מבעד לפתחי הלב, אל חלל קטן בלב: הוא ״עשוי תודעה, הנשימה היא גופו, הבוהק צורתו, האמת תכליתו, ומרחבי שמיים הם לו גוף….. זהו העצמי של (atman) בתוכו של הלב. הוא זעיר מגרגיר אורז, או שעורה, או חרדל, או דוחן, ומליבת הדוחן. זהו העצמי שלי, בתוכו של הלב. ״ וכך – ״הנוגה המאיר מעבר לרקיע, בקצה הכל, בקצה כל הקיים, במרומי העולמות העליונים – הוא זה, הוא הנוגה הזה שמאיר בתוך האדם.״

תיאור זה של כל הקיים כממרקם רוטט שבו כל הדברים חולפים זה מעד לזה, קורנים זה מתוך זה וקשורים זה לזה, לא פוסח על הטקסט עצמו. האיש שבשמש נמצא באיש הקטן שבאישון, ברהמן, מזדחל כשעת שנתו של אדם ומתקיים כיצור זעיר בגודל בוהן בחלל הנסתר שבלב. באותו אופן מדלג הטקסט בין רעיונות שגיבים ונצחיים, לאלה שנושקים לללחם ולחמאה של ההווה. קטע שמתחיל באדם, בחיים ובמוות, יכול להגמר בשומשום ושעועית ולצד דיון במימד הראשון של הווייה כצליל, אנו עוברים להמלצה לאכול אורז עם שומשום למי שרוצה ללדת בת מלומדת.

*

נושא מרכזי נוסף, הוא כאמור, גורלו של האדם לאחר המוות. המוות עצמו נוצר, משום שכאשר למדו האלים להניח את אבני המזבח כך שיתאימו לאברי גופו של פרג׳פטי, האדם ההיולי, ונעשו בני אלמוות. ״המוות אמר לאלים: ״כך יעשו כל בני האדם לבני אלמוות. ואז מה יהיה חלקי?״ מכאן נולד הצורך להשאיר את הגוף לממשלת המוות. וכיצד מגיע המוות? באמצעות השנה: ״היא גורעת מחייהם של בני תמותה באמצעות (חילופי) הימים והלילות, ואז הם מתים.״ גם גלגול הנשמות נידון כאמור לראשונה באופנישדות, לפי הגיון של מסלול עליה וירידה: מן האש נוצר האדם ואליה הוא שב בשריפה שלאחר המוות. כך הוא הופך לעשן, מן העשן הוא עובר אל הלילה, אל השנה, לחלל ולירח שהוא מזון האלים. משם מתחילה הירידה – אל החלל, מן החלל לרוח, לעשן, לענן, לגשם ״הם נולדים כאן כאורז ודגן, כעשבים וכעצים, כמיני שומשום ושעועית.״

התנאי היחיד לעלייה לעולמות העליונים, ולהמנעות מגלגול במעגל הסמסרה, הוא ידיעת העצמי. מסעו של האדם שמכיר את העצמי, נראה כך: הנשימה עולה ומספרת לאלים על מעשיו של האדם. בהמשך המסע עובר האדם דרך אגם, ודרך נהר הנעורים, אותם הוא חוצה בשכלו, דרך פגישה עם היום והלילה, עם הטוב והרע ועם כל צמדי ההפכים, עד שמי שיודע את ברהמן עובר הלאה, ומגיע לכס מלכות בוהק העשוי מקול ומנשימה. לפי תיאור אחר, מובילות העונות את המת דרך שער השמש אל האיש שבשמש וזה שואל: מי אתה? המילה מי, בסנסקיט היא ״ka” והיא גם שמו האחר של ברהמן. לכן, על מי שעולה לעולמות העליונים להשיב לשאלה – ״מי אתה״? ב״אני מי.״

המהמורה הלוגית הזו, של שאלה שאין לה תשובה, או מיזוג דבר עם היפוכו, הוא למעשה אחד הרעיונות המרכזיים באופנישדות, והוא שגם הפך אותן לנדבח מרכזי באסכולת האדוייטה ודנטה (אדוייטה: אי–שניות), ובמשנתו של גואטמה סידהרטא. הגדרת הדבר באמצעות אפוריה, שלילה או פרדוקס; הצבת השרטון הזה, בגוף ההגדרה, שההגיון עולה עליו וכושל ונסדק, מאפשר לקורא/תלמיד לצוף מבעד לסדק עם הבנה מזוככת חוצת הגיון.

כך מתאר למשל המורה המהפכן ויג׳נולקיה את האני : ״אינך יכול לראות את הרואה של הראייה. אינך יכול לשמוע את השומע של השמיעה. אינך יכול לחשוב את החושב של המחשבה. אינך יכול להכיר את מי שמכיר את ההכרה. העצמי שלך הוא המצוי בכל. כל דבר אחר הוא צער.״

למעשה, כל המושגים הנידונים באופנישדות, ההברה אום, ברהמן, אטמן, הנשימה, וכו׳ – לא מתארים משהו שהוא או זה או זה, אלא: לא זה ולא זה, או גם זה וגם זהtweet. למשל: ״העצמי הוא ברהמן, והוא עשוי הכרה, שכל, קול, נשימה, ראייה, שמיעה, אדמה, מים, רוח וחלל, (עשוי) ממאור והעדרו, מתשוקה והעדרה, מכעס והעדרו, מצדק (dharma) והעדרו, מהכל, באופן שהוא עשוי גם מזה וגם מההוא.״ מכאן גם נובעת אי–השניות ונגזרותיה המוסריות: ברהמן הוא העולם כולו, ומי שחושב ״ההוא אחר ממני, ואני אחר ממנו״, לא יודע והוא כמו חיית מקנה של האלים.״ כמו בשפה העברית, גם בסנסקריט, כאמור, מוצאים הרעיונות החשובים ביטוי סמנטי. כך גם בתיאור הבא: בראשית ברא אטמן את עצמו בצורת אדם. ״הוא פחד, לכן מי שבודד מפחד. הוא הרהר: אין עוד (דבר) מלבדי, אז ממה יש לי לפחד? והפחד עזב אותו. פחד קיים רק בהתייחס לאחר.״ בסנסקריט, משמעות המילה ״אחר״ היא גם ״שני״. כלומר, אין עוד שני מלבדי – המציאות כולה אחדות ואי שניות ולכן אין סיבה לפחד.

האחריות ההדדית המתחייבת מקריאת האופנישדות, הביאה את יונג לסברה שהעובדה שהאופנישדות הוצגו לראשונה בפני המערב דווקא בתקופת המהפכה הצרפתית, היא יותר מצירוף מקרים. שופנהאואר חשב שלחדירת כתבים בסנסקריט למערב, תהיה במאה ה – 19 חשיבות גדולה כמו זו שהיתה לטקסטים יווניים בתקופת הרנסנס. "מכל משפט באופנישדות" כתב שופנהאאר, ״נובעות מחשבות אלוהיות עמוקות ומקוריות וכולם חדורות בכנות ובקדושה עליונה….לא ניתן למצוא בכל הבריאה תחום לימודי כה מועיל ומרומם כמו כתבי האופנישדות. הן מהוות פרי של חוכמה עליונה. במוקדם או מאוחר הן תשמשנה מקור לאמונת האנשים… קריאה באופנישדות ניחמה אותי במשך כל חיי, והן יהיו גם נחמת מותי."  אם ישנו את העולם, ואם לאו, אין ספק שיש בהן נחמה גדולה ושצאתן לאור בעברית הוא יום חג.

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2362113