ישראל המוגבלת

טוב, זה די מוגזם, אבל בכוונה הגזמתי, אולי משהו יזוז לכם שם. הגענו לשנת 2007 וארץ ישראל עדיין לא לגמרי מתאימה ועוזרת לכלל הציבור שלה. לצערי, על אף כל הוועדות, התקנות והצעות החוק, המצב לא עד כדי כך שונה. אף כי ארץ ישראל התפתחה והתקדמה, עדיין המדינה שלנו מפגרת בכמה דורות אחרי רוב מדינות המערב.

סוף סוף המצב הכלכלי השתפר ורואים שוב צמיחה של ההיי-טק, אך דעות קדומות, בעיות נגישות וביטוח לאומי, מעכבים את הנכים, שעדיין מתקשים במציאת עבודה. לי, למשל, הבעיה העיקרית היא שאני חייבת עבודה מהבית. חוסר הניידות שלי מקשה והורסת סיכויים להתקבל. הרי אין סיכוי שמקום העבודה יממן לי מוניות ועם האוטובוסים אני לא מסתדרת. בעבר, במהלך חיפושי העבודה, טילפנו להציע לי עבודת חלומות של עריכת מגזין, כבר כמעט זמנו אותי לראיון והעניין בוטל כשהבנתי שחייבים לעבוד במקום עצמו. הייאוש גדול ולכן אני עשיתי שני דברים. אחד – שולחת קורות חיים בצירוף מכתב מקדים שמדגיש שאני עובדת רק מהבית ובמקביל, מנסה לפתח עצמי עסקית. החל מקידום האתר שלי ורכישת דומיין ועד לקידום שרותי כתיבה ומידע. צעדי קדמו אותי טוב מאוד ומצאתי עבודה בעריכת תוכן באנגלית. העבודה היא לפי פרוייקטים ולפיכך, כשאני חשה ברע, אני נחה ולא מקבלת תשלום, לא מרגישה שאני מרמה מישהו. העבודה היא כמובן מהבית. כמו כן, כך המשכוורת לא גבוהה מידי ולא מבטלים לי הקצבה.

התחבורה הציבורית בארץ היא פשוט זוועה. האוטובוסים לא נגישים, הרכבות הרבה פעמים לא מוכנות לקראת נכים ודורשות התראה של לפחות 24 שעות ומוניות? מוניות גם יקרות מאוד וגם הרבה פעמים הנהגים נמנעים מלהסיע נכים מסיבות מטופשות. אצלי הקטע של הניידות כבר ממש נמאס, לפגוש את חבר שלי זה די בעיה, בעיקר כי הוא גר בירושלים ויש לי שתי אפשרויות. רכבת, שבה הנסיעה עורכת כשעה וחצי ולפעמים עם עצירת ביניים והחלפת רכבות או מונית שירות, בה פעמים רבות אני חשה רע. גם לקדם פיזית את השרותים והספר שלי כמעט בלתי אפשרי בשבילי. מדברים כל הזמן על פיתוח הרכבת אבל אני האמת לא רואה הרבה שיפור והתקדמות עניינים במדינה שואפת לאפס, כך שאולי נזכה לנס עד 2100!

כן כן, הבעיה הרומנטית נמצאת גם היא ברשימת המלאי שלי ולדעתי, היא המטרידה ביותר. אני רואה כל כמה זמן אנשים שמתפשרים בתחומים השונים בחיים כמו לוותר על שוקולד או יום אחד לא לאכול פיצה ולפעמים צריך לקנות מחשב ברמה פחות גבוהה בגלל מחיר ועוד הרבה דברים דומים. החשש הגדול ביותר זה להתפשר באהבה. אז כמה באמת צריך להתפשר בשביל השני? זאת כבר נראה.

השאלה העיקרית, אני מניחה, היא האם כדאי להתפשר בבן הזוג רק כדי לא להישאר בודדים או שמא עדיפה הבדידות, מאשר לבלות את שארית החיים עם בן זוג, איתו אתם לא הכי מאושרים, אם אכן בוחרים להתפשר אז עד כמה.  ההתפשרות יכול להיות בתחומים רבים כמו גיל, מקום מגורים, תעסוקה, מצב כלכלי, דת וכדומה. באתר ההיכרויות בחיפוש הכי שטחי ה"ניפוי" מתחיל. הוא מתחיל כבר עם קביעת הקריטריונים שמצמצמת פלאים את התוצאות.

פעמים רבות, כשבהיכרויות דרך האינטרנט ציינתי את העקמת ענו "זה לא בשבילי", או מצאו תרוץ. כל פעם שאדם "בריא" פונה אלי באינטרנט אני משקשקת, ולא בטוחה אם המאמץ בכלל שווה. נראה לי שרוב ה"נכים" כבר מחפשים להכיר בני זוג עם מגבלות, פשוט כדי לא להכניס ראש בריא למיטה חולה.

גם היכרויות בין נכים לנכים הן דבר בעייתי. אני לא מדברת על הקושי שבלהיות בקשר עם נכה קשה, שזה כבר סיפור בפני עצמו, אלא מקומות ההיכרויות הדלים לנכים. כיום בעיקר מכירים דרך האינטרנט, אבל מניסיון, קשה מאוד להכיר. הבליינד-דייטים היו לי סיוט ותמיד הרגשתי שקודם בוחנים את המגבלה ורק אחר"כ אותי. יש גם החששות מבניית קשר רציני, כשלא ברור איך נסתדר עם המגבלות ומה יהיה מבחינה כלכלית. לי, למשל, יש חבר שאני אוהבת מאוד, אך מודה שקצת חוששת מעניין קידום הקשר, בו הקטע הכלכלי כבר ישחק תפקיד מהותי ובנוסף להוצאות קבועות, יהיה עלי לשלם לעובדת זרה. ברור לי שכשארצה לעבור מחוץ לבית, אצטרך עבודה במשרה מלאה, עם משכורת קבועה.

לדעתי הכול מתחיל ונגמר במערכת החינוך בארצנו הקטנה. אני אף פעם לא למדתי במסגרת חינוך מיוחד. למעשה זה אף פעם לא עלה בדעתי או בדעת הורי. לא בטוחה אפילו למה. כנראה פשוט לא ראינו צורך בכך. נראה לי שחיינו קצת בהכחשה. לא ראינו שאני נכה, אלא אחת ככולם, אחת בריאה ורגילה, רק עם מחלה. זו הסיבה כנראה שאיש מאיתנו לא ראה את החינוך המיוחד אפילו כאפשרות. במבט לאחור אני מאוד שמחה שכך. אמנם לא היה לי הכי קל בלימודים אבל הצלחתי לא רע וברור לי שלא הייתי מגיעה למצבי כיום, תואר שני במידענות, תעודת עיתונאות, עובדת ועם ספר ראשון בדרך, אם הייתי לומדת במסגרת חינוך מיוחד. אז לי בכל מקרה חינוך רגיל היה התשובה. אבל וכאן האבל הגדול, היה לי לא ממש טוב שם, אפילו אפשר לומר די רע. קשה היה לתלמידים לקבל את השונה ויותר מזה לשונה – לי – היה קשה לקבל את עצמי. התיכון היה ממש סיוט בשבילי, בעיקר כיתה יא\'. נחשבתי אחרת, לא שייכת, לא מותאמת ועוד בגיל ההתבגרות שהמחשבות האלה צצות גם ככה. יש משהו לקוי בקבלת ה\'אחר\' בארץ שלנו, ארץ מלאת נכים מצבא, תאונות דרכים ולידה. משהו צריך להשתנות כאן וכדי שנתחיל כבר מחר. יש צורך אמיתי להבהיר החל מגיל קטן שנכות זה לא דבר מאיים ושכולם כמעט אותו דבר. סך הכל יש קצת שוני אצל כל אחד, לא? אני אישית מציעה עצמי לגשת לבתי ספר שונים ולדבר על קבלת האחר והתמודדות עם המוגבלויות.

טוב, מספיק להתבכיין. האמת היא שלא הכל רע. דווקא בשלב זה של חיי טוב לי ואני בהחלט מסופקת. סיימתי תואר שני במידענות, הוצאתי ספר לאור, מנסה לקדם עסק אישי, יש לי משפחה תומכת, כלבה מדהימה, חברות הכי נפלאות שאפשר לבקש וכמובן, יש לי את יוסי שלי, בן זוגי הנפלא. מה עוד בחורה יכולה לרצות?