מתחת לאף

	פרויקט האמנות דרך השפה, שכונת עג'מי. לחפש את פלסטין

אל יפו

איימן סיכסק. הוצאת ידיעות ספרים, 142 עמ', 78 שקלים

"אל יפו" של איימן סיכסק הוא ספר חשוב, ספר שעוסק בשאלת זהותו של נער מוסלמי מתבגר ביפו, בעיר מעורבת של יהודים, מוסלמים ונוצרים, ובעולם מסוכסך. זו הדרך שבה מדלג המספר מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שבה הוא לומד, אל בית אמו, בשבר שבין מזרח למערב. זו הדרך בין שני עולמות סותרים: העולם שינק מהוריו מולידיו, מהחברה המסורתית המוסלמית והעולם שמייצגת ישראל היהודית החילונית, למשל תל אביב שנמצאת ממש ממול.

המסרים שהוא מקבל על מקומו הנכון בחברה לוחצים עליו להמשיך ללכת למסגד ולהתפלל יחד עם אביו; ואחר כך לעזוב את הלימודים באוניברסיטה ולסייע כלכלית לאמו שהתאלמנה. הוא אמור למלא את מקום האב שנהרג כשנפל מפיגום בעבודה. אבל המספר בוחר בדרך אחרת: הוא בוחר ללמוד ספרות כללית באוניברסיטה שהיא מבצר של תפישת העולם המערבית. וכך הסכסוך הזה הוא הן מקור כוחו, הן מקור חולשתו.

כוחו, כי הוא בוחר בחופש הבחירה לממש את עצמו בדברים שהוא אוהב, והוא בוחר להשיל מעליו עולם ערכים שהוא מפקפק בו. בחירה שמאפשרת לו את היכולת לראות את שני העולמות בצורה מפוכחת וממבט על.

וחולשתו, משום שהוא קרוע בייסורי מצפון על שאינו עומד במטלה שהיה עליו לעמוד בה, לעזור בפרנסת אמו ואחותו. הוא מפקיר את האם לעזרת שני אחיה, דודיו, שגם משלמים את שכר הלימוד שלו ושל אחותו. הוא מפנה גב לתרבותו, לשורשיו.

הוא מאבד את קולו כשמשיאים את אחותו, שהיו לה חלומות בדיוק כמו לו: לפרוץ מטבעת חנק השליטה של החברה המסורתית. וכשהיא מוותרת על לימודיה, הוא לא מסוגל לעמוד לצדה ולומר לה את מה שייחלה שיאמר לה: אל תעזבי את הלימודים ואל תתחתני עם השידוך שהדביקו לך.

והוא גם לא יכול לעמוד לצד אהובתו כשאירסו אותה לגבר שאינה מכירה, תגובתו פאסיבית, ולבושת אמו הוא נמלט ממסיבת האירוסין.

בנפש המסוכסכת שלו, המוחלשת מהקונפליקט הפנימי התמידי, אין לו מקום לעמוד על שלו, וכך הוא מאבד את מקור הסמכות שלו עצמו: הוא לא יכול לשמש משענת לאמו, הוא לא יכול לסייע לאחותו ולא לאהובתו, הוא לא מצליח לעמוד לצדן כגבר, ליטול סמכויות של גבר. לפיכך הוא לא יעמוד לצד שני ערבים שיעברו חיפוש ביריד, אלא יסכים להיגרר משם, על ידי חברתו הישראלית. הוא ידמום כשפלסטינית ענייה תעבור חיפוש מבזה באוטובוס. ובבר קולט אותו הברמן – הוא מכין לו קוקטייל של נקבות.

הגיבור הוא אנטי גיבור, הוא ההיפוך הגמור של ג'ייסון בורן, סוכן חשאי שלקה באמנזיה, ונאבק כדי לגלות את זהותו. בסרט "זהות במלכודת", המתואר בספר, ג'ייסון בורן הוא "סוכן שחיסל בשיטתיות את אויביו, נדד מעיר אחת באירופה לאחרת ונחלץ מהפח שהטמינו לו סוכנויות הביון". הגיבור של סיכסק אומר עליו: "אני שמח בשביל ג'ייסון, בטח לא היה לו קל לחיות בלי זהות".

בשורות שבהן המספר חוזר מהסרט עם אחותו הביתה, וקורא לה כשהיא במטבח: סמאהר, איך אמרת שקוראים לסרט הזה?" היא עונה לו "זהות במלכודת" וכוס המשקה נשמטת מידיו, הרגשתי שסיכסק ממש מזיע כדי לשתול לי את המלים בראש, דהיינו את המשמעות המרכזית של הספר. אני חושבת שסיכסק יכול היה לסמוך על האינטליגנציה של הקוראים שיבינו מה הוא אומר לנו שוב ושוב.

הספר מאפשר לקוראים לחוות את מארג החיים הבלתי אפשרי של ערבי ישראלי תושב יפו. ערבי שחי ממש אתנו, לידנו, בתוכנו, וחייו נגזרים באופן יומיומי מדילמות שישראלי יהודי פטור ועיוור מלראות ולשמוע.

כשאנו באים לדון בסכסוך היהודי-ערבי אנחנו אוחזים בסיסמאות כוחניות, בצעקנות ובהתלהמות, ואילו סיכסק מציג לנו דרך גוני-גוונים את מורכבות הדברים, דרך עולמו הפנימי ובשפה ציורית, עדינה ומופנמת: מה עושה סטודנט ערבי למשל, בטקס קבלת מלגות, כשההימנון מתנגן עם המלים: "להיות עם חופשי בארצנו"; ומה חשה אהובתו כשמקבלת מלגת לימודים ממנהלי קרן "חלוצי היישוב היהודי בישראל"; סיכסק מציב מראה מול פרצופנו, כשהוא מתאר אותנו כליצנים שפניהם מרוחות באבקת סוכר דביקה מסופגניות חנוכה, הנעלבים עד עומק נשמתנו כשמישהו מעז לדחות את העיסה השמנונית.

בספרו סיכסק גם חושף אותנו היהודים במערומנו, כמי שמפרידים בין הערבי הטוב, הערבי החבר הפרטי, הערבי "שלנו", לבין "הערבי" הכללי – שמעצם אי-הכרותנו אתו נהפך בעינינו אוטומטית לחשוד, לדמוני, למאיים, לשפוט: הנה אנחנו ששולחים ילד ערבי, גוי של שבת, שידליק את האור בבית הכנסת המחשיך ביום שבת. שיעשה את המעשה שאסור עלינו במקומנו.

מבטו של סיכסק מר אך גם מחויך, למשל כשחברו הילד היהודי החילוני מזדעזע שעזר ל"ג'וקים", דהיינו לחרדים, ומספר לו שאמו אומרת שהם – החרדים – כולם גנבים. ובאותה נשימה מספר לו שהציל אותו מהכלב הגדול שהילדים האחרים רצו לשסות בו. הילד היהודי אומר לו על חבריו היהודים: "הם גזענים כולם, ככה אמא שלי אומרת, לא מכבדים אחד את השני". כך כל קבוצה מוצאת את הג'וקים שלהם תעשה דה-הומניזציה.

אבל סיכסק גם לא פוסח על הסגירות והפחד מפני הזר והשונה בחברה הערבית: כשאמו מתנדנדת עם סלים כבדים על המדרכה ועובד זר סיני – אדם סוג ז' בישראל – מנסה לבוא לעזרתה, אמו נרתעת ואוחזת בסלים בחוזקה ובפחד. והוא מספר איך טיול לילי, רגלי, בשכונה ערבית סמוכה נהפך למבע של עוינות וחשדנות ושאלות של "מה אתה עושה פה?", "מי אתה?", "כדאי שתלך, אתה שומע?".

כך לאורך הספר כולו מחפש המספר ומתעד את השרידים של שורשיו ותרבותו הנחרבת: הנה, מבית אמו ושכונתה נותרו ערימות של חול ומתכת. חישוק של קרוסלה מתקלפת נותר עומד על צדו בין ההריסות. בחלומותיו הוא חוזר ומסתחרר בקרוסלה השבורה, בהתאמה לסחרחורת הזהות שמטלטלת אותו תמיד.

עוד הוא מתעד כתובות בערבית ואנגלית – "קרן פלסטין" – על מכסה ביוב. או "ממשלת פלסטין, בית ספר אל-זהרא 1938", על אבן מתפוררת. בתשוקה חסרת סיכוי ובאובססיביות הוא מחפש את הכתובות "פ-ל-ס-ט-י-ן", שואף לחרוט אותה באבן משוננת באותיות עבריות, שדרכן הוא מבקש לזכות בהכרה של התרבות הישראלית-היהודית הכובשת בתרבות הערבית הפלסטינית, ואולי אפילו למצוא חיבור אפשרי בין שתי התרבויות. חיבור שאולי יעניק לו מקום בעולם וייאפשר לו פיוס, חלקי אפילו, בסכסוך הפנימי שהוא  נתון בו.

ספר השירה של יודית שחר, "זו אני מדברת", ראה אור בהוצאת בבל