על החירות של בעלי החיים

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

st1\:*{behavior:url(#ieooui) }

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt;
mso-para-margin:0in;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

 

נולדנו משועבדים. מהרגע שבו אנחנו נחשפים לאור העולם אנחנו מגששים אחר פיטמה להיצמד.

אנחנו גשמיים: ניזונים, מפרישים, מתרבים.

אנחנו בעלי חיים, עבדים לצרכינו הפיסיים.

מינקות המוח שלנו מובנה אבולוציונית לערוצי תחושה, ערוצי חשיבה.

ולא רק שמובנה מראש בדפוסים, החברה החובקת אותנו סוללת לנו את דרכי החשיבה, מטמיעה בנו מהו אדם, איך חושב אדם, איך מתנהג אדם. מה נכון, מה יאה, מה לא.

מהם הסיכויים שיקום אדם בעל מחשבה חופשית עצמאית בתוך החומות המובנות הללו?

מהר מאוד לומד האדם על בשרו שלא טוב להיות עצמאי במחשבה ובמעשה, משום שחריגים משלמים מחיר על חריגותם.

אדם נחשף יום יום למסכים מהבהבים שטיפת מוח, מה צריך לאכול, מה צריך ללבוש, מיהו האדם הנאות.

אם לא הפנים את המסר בילדותו, בגיל ההתבגרות ההורמונים והבדידות יכוונו אותו להיות האדם ה'נכון'. במידה ולא העונש על האינדבידואליות יוכפל וישולש. הוא ינודה מקהילת בני האדם.

לפעמים אני מסתכלת על התלמידים שלי וחושבת איזו מן עבדות זו להיות תלמיד בית ספר.

ואלה עבדי השמנת של העולם המערבי, חלק גדול של ילדי העולם צריכים להתפרנס למחייתם.

מי המציא אם כך את הרעיון שאדם בן חורין לבחור. לבחור מה? אדם שנולד עם מנת אייקיו מסויימת, בסביבה מסויימת וחייב להתפרנס, איזה חופש באמת כבר יכול להיות לו.

בעולם המערבי קיימת הבחירה, התיאורטית לפחות, בתעסוקה. אבל החברה הקפיטליסטית מתעתעת, בשם חופש ההגשמה היא שולחת אנשים לעבודה מבוקר עד לילה,  במקומות מפתים לכאורה שמוגדרים כ'קריירה'.

דוגמא טובה היא עבדי ההיטק, עבדות נוצצת שמוצצת מבני המזל שהגיעו למגדלי ההייטק את החופש ואת החיים.

ומה הסיכויים של אם פמיניסטית להגשים את עצמה מבחינה תעסוקתית. רוב המישרות הקרייריסטיות היום לא מתחשבות באימהות, וברגע שאישה בוחרת להגשים את עצמה בקריירה, החופש שהיא כביכול לוקחת לעצמה מתקיים על חשבון ילדיה. ואל תספרו לי שזה מתפקיד שני בני הזוג לדאוג לילדיהם, נדירים הגברים שמוכנים לוותר על משרה לטובת החיתול והמטרנה.

האם אם שמגשימה את מאווייה האישיים ומצליחה בתחום תובעני שגוזל ממנה שעות רבות היא אדם שלם יותר, בוחר? האם בעצם הגשמתה היא לא גוזלת מילדיה את הזכות לחיות בסביבה מוגנת ואוהבת יותר? (וזאת בתנאי שלאם יש את היכולות הללו). האם אם שבוחרת בחירות ההגשמה היא לא אישה אנוכית שגוזרת על ילדיה נטישה יום יומית ארוכה, והפקרתם בידי תחליפי אם שלא תמיד ברורה איכותם?

ונשאלת השאלה מה זה להיות בן חורין, האם בעצם ההגשמה האינדבידואלית, מותר או רצוי להפקיר את החברה שמסביב. מה גבולות החופש. או שאולי אמות המוסר הפרטיות יכולות לדרוש ממני לדאוג לחלשים ממני, ובכך אחווה את הגשמת החירות הפרטית שלי.

התשובה שלי היא שנולדנו עבדים, עבדים פיסיים. והחירות האמיתית היא לנווט בתוך השעבוד הפיסי ולהצמיח כנפיים.

הלכתם פעם על מידרכה בעיר, שמלת בטון כבושה מזוהמת, ולפתע השגחתם בציץ שברירי שצץ לו בין אבני המידרכה? זו החירות שלי. בדיוק כמוהו. חוסר הסיכוי להעז ולחפש את קרני השמש מבין סדקי המדרכה.

מבעד לשמלת בטון הקיום, הפיסי, החברתי, אני מחפשת את קרני האור של המחשבה העצמאית שלי. את הראייה שלי, למרות התניית שרירי העיניים המצלמים תמונה, והתניית תרגום המציאות של המוח, אני מנסה ככל יכולתי לשמור על החירות בפיענוח הצילום על פי אמות המידה הפרטיות, המוסריות שלי.

וניתן לפטור בכלום את הסדקים הללו, משום שמה כבר יעלו חרירי סדקים בג'ונגל הבטון. אני לא מזלזלת, אלה ביטויי החירות האישית שלי בעולם העבדים, והם שמאפשרים את קיומי השפוי.

 

 

זו אני מדברת

 

שֵׁרוּת לָקוֹחוֹת שָׁלוֹם זוֹ אֲנִי מְדַבֶּרֶת

כֵּן, בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר,

מִצְטַעֶרֶת גְּבֶרֶת אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִמְתַּנְתְּ הַרְבֵּה בַּתּוֹר

לֹא, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַעֲבִיר לְאַחֲרַאי מִשְׁמֶרֶת,

גְּבֶרֶת, פֹּה הַשִּׁיטָה מְדַבֶּרֶת, אֲמָנָה, מָשׁוֹבִים עַל בִּצּוּעִים,

בּוֹנוּסִים לְמַשְׁאַבִּים אֱנוֹשִׁיִּים מִצְטַיְּנִים,

וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ מַשְׂכֹּרֶת שֶׁלֹּא גּוֹמֶרֶת לְכַסּוֹת

עַל שָׁרְשֵׁי הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת.

(גְּבֶרֶת, אַתְּ לֹא שׁוֹמַעַת שֶׁהַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ בּוֹכֶה?)

 

זוֹ אֲנִי מַעֲנֶה אֱנוֹשִׁי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ

עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת בִּימָמָה שִׁבְעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ

אֲנַחְנוּ כָּאן, אַמָּה לְאַמָּה מִתַּחַת לָאֲדָמָה

מִצֵּאתָ הַחַמָּה עַד לְצֵאת הַנְּשָׁמָה

בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אוֹפֶּן סְפֵּיס, מוּאָרוֹת נֵיאוֹן

לְלֹא חַלּוֹן, שֵׁרוּתִים בַּפִּנָּה וְאַחֲרָאִית שֶׁמַּאֲזִינָה

וְקוֹנֶסֶת כְּשֶׁאֲנִי אוֹנֶסֶת בְּצוּרָה לֹא מְנֻמֶּסֶת

אֶת חֲבִילַת הַשְּׁקָרִים הַשָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ,

גְּבֶרֶת, זֶה לֹא מְשַׁנֶּה מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת,

(הַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ לֹא מַפְסִיק לִבְכּוֹת)

לְכָל אִישׁ יֵשׁ תַּג מְחִיר וְשֶׁקֶר מַזְהִיר שֶׁמֵּאִיר

אֶת דַּרְכּוֹ מִמָּרוֹם.

בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר?

 

(מתוך סיפרי, 'זו אני מדברת', הוצאת 'בבל', 2009)