על 'פואטיקה כאתיקה של הפסיכואנליזה'

כלומר על הרצאה תחת שם זה, שנתן מר עידן אורן ב-7.2.09 בפורום תל-אביב של הפורום הבינלאומי של השדה הלאקאניאני

הייצוג התל-אביבי לפורום הבינלאומי של השדה הלאקאניאני מצוי בבניין ברחוב מרמורק, שהחושך של מוצאי שבת לא סימן בשום ייחוד. גרם מדרגות דהוי, ישן, הוביל למרתף מעט אפלולי. גברת עם מבטא ארגנטינאי לקחה את הפרטים שלי ושלושים שקלים, וערגליות ותה המתיקו לי את דקות ההתמקמות כשחיכיתי להרצאה, אהה, אז זהו מקדש המעט של מדעי החברה והרוח, חשבתי לעצמי, כאן אבן השתייה. לפה מובלים דוקטורנטים צעירים, משוררים מועשרים, הפסיכואנליטיקאים של היום ומחר, כל מי שכמוני, רוצה להיות עם אצבע על הדופק גבוהה גבוהה… נוף תל-אביבי מוזר נפרש בחדר, עם ניחוח אירופאי קמעה שנדף מז'קטים של כמה מהגברים, עם בני סימנים שהציעו שאולי חלקם הומואים. היו דודות וגברות לצד בחורות צעירות דרוכות, ונגעו בי תווי פנים חמימים עיניים גדולות וגם הרבה פשטות של אנשים מבוגרים ונשים שעברו הרבה, עידנו. משהו הזכיר התכנסות של קן וכולם לגמו מהתה ההסתדרותי.

כשהכול התיישבו בכיסאות הפלסטיק הלבנים, מישהי הסבירה קצרות על לאקאן והעבירה את שרביט הדיבור לעידן אורן (אך סיים את התיזה שלו, הסתבר). ההרצאה היתה כמעט חוויה אסתטית בפני עצמה, פקעת של טקסטים. הגעתי למסקנה שכל ניסיון שלי לתאר אותה יחטא בצמצום או בפשטנות, אבל הנה התמצית המסקרנת שלה, כפי שמופיעה באתר "פסיכולוגיה עברית". http://www.hebpsy.net/temper_calendar.asp?t=0&id=1641 (אבוי, הטקסט דולל. אפשר גם בעמוד האירוע בפייסבוק: http://www.facebook.com/event.php?eid=52601470685&ref=mf 
 

אהבתי במיוחד את הפרשנות שהוסיף אורן לשיר 'אורן' מאת לאה גולדברג http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1026486 : לדידו שתי המולדות, ביניהן תלויות ציפורי הנוד של כל אדם, הן מולדת השפה המובנת, הסטנדרטית, המשותפת, ולעומתה מולדת שהיא תהום, ארץ לא מדוברת, שאין לה ייצוג. בהשראת ביאליק כרך עמדה פרוזאית למולדת הראשונה, ועמדה פואטית כנובעת מן השנייה. הפואטיקן, אמר, הוא בוגד (תפישה רומנטית, העירה מישהי), ולא סתם, בוגד כפול: בוגד בלב – משתמש במלים לצאת מן התהום, ובוגד בשפה, כי הוא משבר אותה, מנביע אותה מתוך אותה תהום. מכאן הכתיר את הדיאלקטיקה שבפואטיקה כיסוד מהותי בטיפול פסיכואנליטי.

לאורך הערב ישב לצידו מי שנתגלה כמורה שלו ושל רבים מהנוכחים, בתפקיד ה"מתדיין". עם הסיום הוא קצר עליו הלל, ובצדק, להקשיב היה מאלף באמת. הפרופסור-האב השתמש בהרצאה כמקפצה לפוליטי הקונקרטי. דן בטענה "אין עם מי לדבר", או "אין פרטנר", כנובעת מהעמדה הפרוזאית של "לא לגעת בתהום". החדירה של חמאס ואחמדניג'אג' למרחב המוגן של החדר היתה מעין התנסות קטנה בגבולי, נקודת קיצון שמעידה על הכלל.

כמי שלא מצויה מספיק בשיח הלאקאניני, ומכירה בעיקר את שמות הצופן: מסמן, מסומן, סמלי, ממשי, דמיוני, הקשר הבורומאי – הכול היה מובן ובשפת בני-אדם (ועל זה התפלאו הנוכחים, שהנה, אפשרי לעשות כך שיח לאקאניאני כשיר ושלם  J) 

אבל נשארתי עם כמה טרדות:

• אורן הציג את ספת הפסיכואנליזה ובכלל את הטיפול הדינמי כשרויים בסכנת הכחדה בשל המדיניות של חברות הביטוח האמריקניות לממן טיפולים התנהגותיים וקוגנטיביים בלבד. את השיח בין המטפל למטופל הציג כהפקה של מוזיקה מהנביעה של התהום, מכל מה שביומיום הוא רעש, טעות, או שונות לא מוסברת. משהו בשיח שלו איים עלי, אולי בקונטקסט של הפורום במרתף. כאילו שירה באמת טמונה במעמקים ולא יוצאת, מוגבלת לחדר הטיפולים או לאינטלקטואלים. בעיניי חטא מעט בגיטואיזציה לפואטיקה, ושם אותה בהסגר בחדר הטיפול. הסימון של הטיפול ההתנהגותי והקוגנטיבי כמוקצה ונחות, עלול לפספס את הדיאלקטיקה ככורח, את האמונה ששירה או תשוקה יש להן כוח מהפך והן יבקעו מכל מקום.
• אורן הציג כמה ציטוטים פסיכולוגיסטיים נפוצים, שלדבריו מסמנים את הסדר החברתי ואת החריגה ממנו, ולא באמת מקשיבים למטופל. הוא בחר לצטט אותם בגוף נקבה באופן מצחיק-מגחיך את המציאות הקונקרטית הנשית המתגברת בפרופסיה של הטיפול. למשל: "אני שמחה שאתה אומר לי את זה" (כשהמטופל כועס על המטפלת), או "לגיטימי שאתה מרגיש ככה", או "I am sorry that you feel this way". הפלסטיק של ההיגדים האלה מהדהד, אין ספק, במיוחד לאוזן לא אמריקנית. אבל אני תוהה, האם אפשר להיטפל להיגדים מסוימים, לעתים כושלים, בתוך קונטקסט שלם שנבנה בקשר. ומה לגבי האימא הוויניקוטיאנית ה"טובה דייה"? גם אם כזו, יש להניח, נופלת לעתים לזרועות הסדר הציבורי. 
• ומה לגבי הלא מילולי? הגם שאורן הזכיר נגינה, בכי ושחוק,  הגוף כמופע או כמבע נעדר מן ההרצאה. ואם אומרים משפט יבשושי כנ"ל שכזה, אך הפנים רכות ומלאות הבעה? איפה הפואטיקה של הגוף?
• והערה אחרונה, שחוזרת לכותרת, שמציבה בעוצמה שלושה שדות כוח: אתיקה, פואטיקה, פסיכואנליזה. נדמה ששירה או פואטיקה לכשעצמה כבר לא נחשבת מספיק היום, והיא זקוקה למשקולות כובד מודרניות, אחרות, מעין צידוק, להתחרז איתו. הסמנים האלה משרטטים מפה של הון תרבותי שהשירה כמו חייבת להיתלות בו כדי לשרוד. ואפשר להתנחם: מכאן דיאלקטיקה.