שיחות כותבת
אני פותחת חרך קטן, שייכנס, שישיל נעליו, שיגמע את מעט החופש שיש לי
לתת, וסוגרת מהר כי איני רוצה
שייכנסו, הרוחות המנשבות, שיחרידו את מה שנראה שכבר
שב על כנו והיה
כה מוכר, ואכזר, המדבר הזה שאין לו תקרה או שמיים או נוף, גם לא אקוסטיקה טובה
שעוזרת לשמוע נוודים אחרים בהולכם לקראתי, באומרם
שבעתי מנדודי התבוסה, אין תפאורה יפה מזו לעתיד
להיות, אני זוכרת במעומעם צעקה פנימית אנושה, שחריציה עוד ניכרים, כמו עקבות בערפל המסנוור הזה,
כמו אחריהם עליי
ללכת
ורלי
חרך,
סדק
מצמוץ
ר
אאאוהבת את החרך הזה… מביא השראה.
להתראות טובה
קשה לקרוא, כדאי להגדיל את האות.